והיקום מבקש לעזוב, לארוז מזוודה אפורה ולנסוע לחופשה קצרה.
או ארוכה.
כבר מזמן שהוא לא טייל לשום מקום. בעצם, אף פעם לא.
כבול למקום, למהות, לדרך- וזו אינה נגמרת בשום נקודה גאומטרית

על פניו. ויש לו הרבה נקודות גאומטריות.
פעם אחת, למשל- כשעוד היה תמים, סרק בעינו הבוחנת אחר המקום
בו נגמר הכל,
ויש בו רק ריק.
אבל הוא השתעמם די מהר, ולחשוב שאנשים חושבים ש'הכלום' הוא דבר
משמים. נהפוך הוא- המלאות, הגודש- כל אלו היו שנואים עליו
ובמיוחד הצחוק של הגלקסיות
והתזזיתיות של השביטים.
על האנשים הוא בכלל לא מדבר. במגרעות שלהם כבר דשו.

רק מזוודה אחת אפורה הוא ייקח איתו. כזאת שלא הורסת את הגב.
הוא הרי נוסע כדי להנות. לא כדי לסחוב.
'כמה מזוודות לוקחות הנשים לחופשה של סופ"ש'

אם הוא היה צריך להיות אחד מהן- הוא לא היה מוכן
להיות אשה.
מתגנדרות ומחייכות ומפלרטטות ומדברות.
גם כשהן שותקות.

'לאן ייסע?' חשב. מעולם לא טייל לשומקום, אך בכל המקומות
כבר היה, וכל המקומות היו בו. כי זה תפקידו-
שלא מבחירה, כמובן.
להחזיק את כולם על כתפיו, ולתת להם להישען ולפרוק את עולם
והוא מחבקם (כשנדרש לכך).

קשה לו עם המחוייבות הזאת
הוא כלוא בתוך האינסוף על פני חלל וזמן.
גם   היקום  צריך   קצת  חופש!!!

הרצון הזה לעזוב את הכל, ששב ופוקד אותו עם בוקר, הוא
הקללה שלו.
כשהשמש זורחת, יש לו תחושה שהוא יכול לעשות הכל-
גם לארוז מזוודה ולברוח.

ואז הוא פוקח את עיניו
המיוסרות,
ומביט בה- כמה שהיא יפה.
דקות ארוכות עוברות. היא עדיין לא מתעוררת, והוא מביט בה.
שוכח למה רצה לעזוב.

בטח כשייצאו לחופשה, היא תארוז להם הרבה מזוודות.