כנראה שאורי יושב על הכורסה. כבר אמצע הלילה, והוא צופה בשידור
חוזר של החדשות. אורי בטח שוב רוטן לרקע תמונות מהשטח, ושוב
משחרר לחלל הדירה הריקה את אנחת ה"אחח, מדינה בלי פוטנציאל!"
שלו. הוא דוחף יד אל תוך כיס הג'ינס הישן. המכנס הזה כבר כל כך
מכוער ובלוי שאורי מעז ללבוש אותו רק במקומות הולמים לגמרי,
כמו דירת החדר הרקובה שלו כשהיא ריקה באמצע הלילה. אז מה יש
להפסיד, עדיף כבר לדחוף את היד לכיס, אולי במקרה תהיה שם איזה
סיגריה. אורי כבר מזמן הבין שקיטורים נשמעים יותר אותנטיים,
כשהם יוצאים מהפה רכובים על ענן עשן. לאחר כמה רגעים של פשפוש
כושל הוא כבר מתכנן לשחרר את אנחת ה"אחח, אין אפילו סיגריה
מסריחה לרפואה!" שלו, אבל הרעיון נדחה כאשר אצבעו של אורי
נתקלת במשהו מחוספס הנח על מצולות הכיס. אורי שולף מהר את ידו
החוצה ומגלה מעט חול ים על האצבע. "אחח...", קריין החדשות בוהה
באורי המתקשה למצוא תלונה רלוונטית. אין לו ברירה, אורי מחייך.
פשוט מחייך. אבל עברה כבר דקה קלה ואורי עדיין מחייך מקיר אל
קיר. אין עשן ואין אש, אבל משהו כאן מריח אותנטי בזמן שהיד
חוזרת בזריזות אל הכיס ושופכת את תוכנו על הרצפה.

לפני שבועיים אורי ביקר בים. חוף מכמורת. הוא אוהב את החוף הזה
במיוחד, אולי בגלל שפעם מישהי יפה אמרה שרק שם לא שומעים אותו
מקטר. והנה, פתאום על הבלטות המטונפות בדירה של אורי יש חתיכת
חוף ים, בערימה. 'הר קטן', הוא חושב לעצמו, 'ההר עושה ביקור
תנחומים למוחמד'. והכיס, כמו טלאפורט המעביר בשניה בין גלקסיות
מנוגדות, ממשיך לנטוף חול ים במורד המכנס המכוער, שכבר הפך
למפל טרופי יפיפה. עכשיו אורי מקטר, במקטרת השלום, זה כל מה
שנשאר. כל הדירה המעופשת כבר סניף של מכמורת, ואורי יושב בחוף
הפרטי שלו, צופה בזריחת הפלורוסנט. לאחר שאחרון גרגרי החול
שבכיס צונח על הרצפה, מהכיס של אורי נופל גם אסימון. אורי ממש
לא טורח להרים אותו. מי בכלל צריך אסימון, כשיש לך את הסלולארי
המתקדם בעולם.