אנחנו רק בני שלוש, אבל אנחנו כבר גדולים. אנחנו באותו גן,
משחקים באותו ארגז חול. אף אחד לא יכול לדעת בכלל שאנחנו בני
דודים. כי אנחנו חברים. עכשיו אנחנו עדיין לא מרגישים את
ההבדלים שבינינו - אנחנו עוד קטנים ודי תמימים, מהסוג של אלה
שחושבים, שהם יודעים הכל...
השנים עברו להן בלי שנרגיש, והגענו כבר לכיתה א'. וכאן לאט לאט
ההבדל בין שני העולמות, שטושטש עד עכשיו, החל להתחדד לו במרוצת
הזמן, למרות שעדיין לא הרגשנו בו. אני נרשמתי לבית ספר דתי,
והוא לממלכתי. בצהרי כל יום, בשעה ארבע בדיוק, היינו נפגשים
בפארק ומשחקים כדורגל או כדורסל או כל משהו שילדים בני שש
משחקים. ואז, יום אחד...
הגענו לפארק בשעה ארבע בדיוק, כהרגלנו, ושיחקנו עם עוד כמה
חבר'ה מהשכונה. כעבור שעתיים, עת ירדה מעט קרן חומה של השמש,
ודמדומי ערביים צבעו את השמיים, הופיעו מרחוק צלליות, שהלכו
והתקרבו. "שי... בוא נלך" - מטבעי הייתי פחדן כזה, שלא כמוהו -
שתמיד היה המשוגע מבינינו. "עזוב, מה אתה מפחד!" - ואז הם
התקרבו, והם רצו את הכדור. למרות מימדי גופו הקטנים, תמיד הוא
היה מצליח להפיל אותם. ואני עמדתי לי מהצד, מתבונן ומשתאה, חצי
בהלם חצי מחוייך. איזה בן דוד יש לי.
בגלל שאני תמיד הייתי הפחדן, אחרי כל מריבה קטנה כזאת שהייתה
לנו עם הבריונים מהשכונה, נכנסתי לאטרף של אימונים. אולי הייתי
פחדן, אבל החלטתי שזהו, מעכשיו שי לא הולך מכות לבד. אז
התאמנתי בלי להפסיק עד שעבר האטרף, ומדי פעם זה עוד היה חוזר,
יום או יומיים של אימון קצרצר, ככה רק בשביל ההרגשה הטובה.
והימים עברו להם. בחלוף הזמן הסדק הקטן, שפערה בינינו הדת, הלך
וגדל. אבל - כמו אהבה ראשונה - תמיד חזרנו להיות ביחד. בכיתה
ח' בערך זה היה. כן. שוב יצאנו למגרשים כל יום, בשעה ארבע
בדיוק, לשחק כדורגל. אבל עכשיו זה כבר היה יותר מזה, כי כמובן
שבגיל כזה תמיד יש את הבחורות שפתאום צצות להן, המסיבות שבלי
לשים לב יצאנו אליהן ביחד, החברים שלי הם גם החברים שלו,
והחברים שלו הם גם החברים שלי.
באמצע החופש הגדול של כיתה ט' הוא היה אצלי בבית. ישבנו
ודיברנו על אחת הבנות, שהייתי די דלוק עליה. ואלוהים יודע
מאיפה נכנס לי ג'וק, ואמרתי לו שהוא הלך וסיפר לכולם שאני דלוק
עליה. ואז, תוך שניה, בלי שום אזהרה מוקדמת, הוא קם והלך. מה
כבר אמרתי??? כנראה שהוא אף פעם לא האמין שאני יגיד לו דבר
כזה. הוא נתן בי יותר מדי אמון. למה אמרתי את זה???
והזמן עבר לו. כבר חודש שאנחנו לא מדברים. להתקשר? לא
להתקשר?...
אחרי חצי שנה של נתק מוחלט, כשישבנו עם החבר'ה, הגיעו שוב אותם
בריונים, שמאז שהיינו קטנים לא עזבו אותנו. ואז הם הציקו
לילדה, שבגללה שי ואני רבנו. הם זרקו לה איזה מילה, ואז אני
קמתי -"מה אתם עושים?!"  ואז שי קם. והלכנו איתם מכות. זה לא
שזורם בעורקים שלי דם סאדו-מאזוכיסטי, אבל שמחתי, שהלכנו איתם
מכות. אנחנו, ולא רק שי. זאת אולי הפעם הראשונה ששנינו ממש
רבנו איתם. ולא רק הוא. ומאז תמיד התפללתי שאם יקרה מצב שהוא
יריב עם מישהו - אני אהיה לידו, ואעזור לו.
הימים עוברים, אנחנו כבר בני 17. ועכשיו שנינו מתאמנים. כל יום
בשעה ארבע בדיוק. ושנינו אמרנו בצו ראשון, שאנחנו רוצים
להתגייס לדובדבן. כמובן שאי אפשר להגיע ליחידה כל כך מובחרת
בלי גיבוש לפני. אז הלכנו. ואיזה גיבוש מטורף זה היה. ובמאמץ
פיזי ומנטלי כל כך עילאי, הזיעה שניגרת מהמצח ומכל אבר ואבר
בגוף היא ממש דבק - דבק בין אחים, בין חברים, ובין בני דודים.
בשלושת הימים שאחרי הגיבוש לא הפסקנו לישון, עד שאמא שלי צעקה:
"הגיע לך מכתב מהצבא!!!" - והימים עברו להם. סיימנו בגרויות,
עברנו מבחנים ועוד כמה חוויות בדרך...
יום הגיוס הגיע... הגענו ללשכה. נפרדנו מההורים, מהחברים,
החברות, ועלינו על האוטובוס. נמנמנו קצת בדרך, וכשהתעוררנו,
בשעה ארבע אחר הצהריים בדיוק, הגענו שנינו, טירונים בדובדבן,
לבסיס היחידה. האימונים מטורפים, הלו"ז לא נורמלי, אבל אחד
שומר על השפיות של השני. חודש ראשון עבר, חודש שני... והנה,
אחרי שנה וחודשיים, אנחנו יוצאים למבצע הראשון שלנו. ביחד.
לחץ. המטרה: מבוקש בכיר בעומק שטח חברון. אופן הביצוע:
כיתת מסתערבים של דובדבן. אנחנו.  נכנסנו בשעות הצהריים לשוק
בחברון, לבושים כאזרחים ערביים לכל דבר. אי אפשר לתאר את כמות
המתח וההתרגשות שעברו בגופנו. אחרי כל כך הרבה אימונים, כל כך
הרבה תרגולים וחזרות - אנחנו בשטח. תמיד בקשר עין, תמיד עם היד
דרוכה לשלוף את הנשק, אבל כלפי חוץ - מתנהגים בטבעיות. הנה
המבוקש!...
שי, אני ועוד 3 חבר'ה מהכיתה שלנו מתחילים בנוהל - שניים
מנטרלים את שומרי הראש, שניים תופסים את החשוד ורצים איתו
למכונית המילוט, שחיכתה אך מטרים ספורים ממקום הפעולה, ואחד
אחרון, אני, מחפה על הכוח מאחור. הם מתחילים. להישאר דרוך!
הנה, שומרי הראש נפלו... רגע!!! משהו לא בסדר! צלף פלשתיני!
ראיתי כבר את הנקודה האדומה על החזה שלו. אבל לא, הפעם, אני לא
אתן להם. אני חייב לו. בזווית העין ראיתי שהשעה שלוש וחמישים
ושש דקות, ובדיוק כמו בסרטים - תוך כדי ריצת אמוק משוגעת, רצתי
לכיוונו, לכיוון הבן דוד שלי, תוך כדי ירי לכיוון הצלף. אני
רואה אותו נופל! רגע, אבל הרגשתי שריטה בחזה, בדיוק בין האפוד
לפק"ל, ופתאום אני כבד, לא יכול לברוח. ופתאום, בשעה שלוש
וחמישים ושמונה דקות, אני רואה מלמעלה איך שי אוסף אותי
לתאג"ד. ואחרי 2 דקות, בשעה ארבע בדיוק, הרופא הפלוגתי מחייך
אליו בחיוך עצוב של חוסר אונים, ומודיע בקשר "יש לנו הרדוף.."
- הפעם, שי לא הלך מכות לבד.