שמרית היא בחורה ממוצעת. או יותר נכון, הייתה בחורה ממוצעת, עד
שהגיע היום ההוא, שלא היה לה מה לאכול. כל מה שנותר במקרר הקטן
והמטונף שלה היה כרוב קרוב וגבינה שכבר הסריחה כמו גוויה.
שמרית ידעה שאין לה ברירה. שהיא חייבת לקבל את ההצעה של הבחור
ההוא מאתמול ולהתחיל... להתחיל לשכב תמורת כסף.

באותו לילה, הלילה הראשון שבו קיבלה לקוח, היא חזרה הביתה,
עמדה שעות במקלחת מתחת למים, בוכה כאילו הודיעו לה שהיא עומדת
למות. היא הרגישה שיא מתפרקת, שכל האוויר שבה יוצא ואין לה שום
דבר לעשות נגד זה. למחרת בבוקר, כבר הודיעו לה שהיא צריכה
להיפגש עם 2 גברים למימוש הפנטזיות שלהם.
והיו להם פנטזיות. הם שילמו לה סכום די מכובד- 350 שקלים, על
דברים שבחיים שלה היא לא חלמה שהיא תעשה. שוב, חזרה הביתה,
התקלחה שעות על גבי שעות, כאילו אין מחר, ושכבה במיטתה, בוכה.
אבל למחרת בבוקר, היא הלכה למכולת וקנתה לה לחמניה ושוקו. כל
כך הרבה זמן שלא שתתה שוקו...

חודשיים של עבודה (היא לא יכלה לחשוב על זה בתור עבודה) כבר
עברו.
'אלוהים...! מתי זה כבר ייגמר? מחר יש לי שלוש פגישות... אני
לא אעמוד בזה...' חשבה לעצמה. אבל היא לא ידעה מה יקרה מחר.

היא יצאה מביתה, לובשת מעיל שכיסה את בגדי העור הסקסיים
שלגופה, והלכה לעבר תחנת האוטובוס, בדרכה למלון "דייוויד
אינטרקונטיננטל" בתל אביב, שם הייתה אמורה לפגוש גבר. היא
הגיעה לתחנה, התיישבה בכבדות ונאנחה.
לאחר מספר דקות, האוטובוס הגיע, היא עלתה, שילמה והתיישבה
במושב האחורי, כולה מכווצת.
האוטובוס הגיע למלון, היא ירדה ממנו והחלה לצעוד לכיוון
הכניסה. היא נכנסה למלון והביטה סביבה. בחור שישב בפינה, צעיר
למראה, קם ממושבו והחל לצעוד לעברה. היא חטפה את כאב הבטן
שאליו כבר התרגלה, והוא כבר הגיע ושאל "את ה...?" בלי שהמשיך
את שאלתו, היא ידעה את ההמשך. הוא שאל אם היא הזונה. "כן," היא
ענתה בפה יבש, והוא אמר "בואי אחריי."
הם עלו לחדרו של הבחור, סוויטה יפהפיה המשקיפה לים. הוא נעל את
הדלת והיא שאלה: "מה... מה אתה רוצה שנעשה?" הוא חייך.
הוא ניגש אליה והוריד את מעילה, הביט לרגע בשדיה החשופים
והלחוצים במחוך העור הסקסי שלבשה, הוריד מבטו אל החוטיני
הקטנטן שלא הסתיר דבר, והחל למשש את כל גופה.
"אני רוצה... רגיל. בלי יותר מדי שטויות, אוראלי, אנאלי,
מלא... כמה יעלה לי?" משהו היה שונה בקולו, שונה משאר הגברים
שהזמינו אותה.
"150 שקל, כל תוספת חריגה זה עוד 50 שקל." היא ענתה
באוטומטיות, והוא הנהן.

אחרי שסיימו, הוא ביקש ממנה להישאר איתו קצת, לדבר. היא אמרה
"אני לא יכולה... יש לי... אני צריכה..." הוא חייך אליה ואמר
ברוך "תראי, את מוצאת חן בעיניי. אני רוצה רק לשבת לדבר איתך.
אז שאר הגברים ימתינו, מה יש?" הוא חייך והזמין אותה לשבת
לידו, על המיטה. היא חייכה, לראשונה מזה ימים שלמים ואמרה:
"טוב, אני מניחה שלא יזיק..." והתיישבה.
הם ישבו ושוחחו עד הערב, לא שתו לא אכלו, רק התעניינו זה בזה.

שמו היה אמיר. שמרית התאהבה בו תוך שעתיים. הוא התאהב בה עוד
לפני.
למחרת, שמרית התפטרה מ"עבודתה" והיא ואמיר הלכו למצוא לה עבודה
חדשה.

שנה לאחר מכן, הם התחתנו.