מהרגע שפגשתי את אורית פשוט ידעתי שהיא חייבת להיות שלי.
אני זוכר את היום הזה, שראיתי אותה לראשונה, יוצאת מהספרייה
בעודה מחזיקה בידיה ספר על אסטרולוגיה.
היה לה יופי כזה, שאפילו בחלומות הכי גדולים שלי לא ידעתי
שאפשר להגיע לכאלה רמות של שלמות.
הייתה בה מן תמימות שכזו, היו לה עיניים גדולות ובובתיות, כל
כך כחולות שיכולתי לטבוע בהן, ושיער מתולתל שחור כעורב שהיה
אסוף בסיכה. אפילו התלתל הקטן שברח לה מהסיכה נפל בצורה מושלמת
על הפרצוף שלה.
כאשר היא עברה לידי עברו בראשי המון משפטים שיגרמו לישות
היפייפיה הזו לפצוח איתי בשיחה, אבל כל משפט נראה לי אפילו
יותר גרוע מהשני, אז בסוף שתקתי.
אני לא יודע מה קרה לי, אבל הייתי חייב לראות אותה שוב, פשוט
הייתי חייב.
לכן, במשך כל יום בשעות הצהריים הייתי יושב על הספסל שליד
הספרייה העירונית, ומחכה שהיא תצא משם.
זמן הציפייה היה שווה כל דקה של שהייה במחיצתה, אני זוכר
שהייתי יושב בבית וחושב על מה להגיד לה ברגע שתצא מהספרייה, אך
כל פעם שהיא הייתה עוברת פשוט קפאתי במקום, הכמיהה לצפייה
בפנים התמימות והמושלמות שלה שהיו מרוחות בחיוך מושלם (היא
תמיד חייכה שיצאה עם ספר חדש, במיוחד אם הוא על אסטרולוגיה),
להריח את הבושם העדין שלה בעודה חולפת לידי, פשוט גרמה לפי
לידום ולמוחי להתענג על הרגע.
פשוט ידעתי שהיא חייבת להיות שלי.
יום אחד עקבתי אחרי אורית עד הבית שלה, לא האמנתי על עצמי
שעשיתי את זה, אבל פשוט הייתי חייב, הייתי חייב לעצמי לראות
לאן מועדות פניה של אורית שלי. טוב, היא לא הייתה שלי עדיין,
אבל שמרתי על אופטימיות.
היום שהצלחתי לדבר עם אורית היה היום המאושר בחיים שלי, הרגשתי
שאלוהים פשוט החליט לחייך לכיוון שלי.
היא הייתה בדיוק כמו שחשבתי שהיא תהיה, המתיקות נשפכה מהדיבור
שלה ועטפה אותי, אחרי 10 דקות של דיבור, שכל שניה מהן נראתה לי
קודש הקודשים, החלפתי איתה מספרי טלפונים, היא אמרה שהיא
תתקשר, היא הבטיחה.
כל כך התרגשתי, ידעתי שבקרוב אורית תהיה שלי.
כעבור זמן רב, שנראה לי כמו נצח, הבנתי שהיא לא מתכוונת
להתקשר.
זה נראה לי מוזר, היא הבטיחה שהיא תתקשר אלי.
הייתי חייב לבדוק אם קרה משהו למלאך שלי, אם מישהו פגע בה.
לכן התקשרתי אליה. שהיא ענתה שוב עטפה אותי התחושה האלוהית
הזאת של לשמוע את קולה המתוק, היא נשמעה טיפה נבוכה ואמרה שרק
לפני חצי שעה החלפנו מספרי טלפונים. טיפה נפגעתי, אבל לא נתתי
לה לראות את זה.
ביקשתי ממנה שנפגש. בתחילה היא הראתה הסתייגות מסויימת, אבל
ידעתי שזה בטוח בגלל שהיא מתביישת, אורית שלי, לכן לחצתי עליה,
אבל רק טיפה, כדי שלא תחשוב שאני קל להשגה.
בסוף היא הסכימה, חשבתי שאני אגע בשמיים מרוב אושר.
במהלך כל הפגישה אורית שלי נראתה טיפה סגורה בתוך עצמה,
הביישנות שלה והמסתוריות שלה גרמו לי לאהוב אותה אפילו יותר
ממה שאהבתי קודם.
התנהגתי אליה כמו נסיכה, הזמנתי לה קפה הפוך עם אחת וחצי כפיות
סוכר. כמו שהיא אוהבת. לקחתי אותה גם לסרט האהוב עליה, ובמהלך
השיחה הפגנתי ידע רב על אסטרולוגיה. כל כך הרבה למדתי בשביל
אורית שלי.
כל יום לאחר הפגישה שלחתי לה פרחים הבייתה,סיגליות, כמו שהיא
אוהבת, רק כדי שתדע כמה שאני אוהב אותה.
פשוט ידעתי שהיא חייבת להיות שלי, פשוט ידעתי את זה.
בהדרגה אורית ענתה לי פחות ופחות לטלפונים. הרגשתי שמשהו לא
בסדר בקשר שלנו, רציתי למות.
הקש ששבר את גב הגמל היה שהיא ביקשה ממני להפסיק להתקשר ולשלוח
לה פרחים, החלטתי להפסיק את הקשר שלי איתה.
כמה ימים ישבתי בבית, המחשבות עליה הרגו אותי, הייתי חייב
לראות אותה, הייתי חייב.
ביום שני בצהריים חיכיתי ליד הספרייה העירונית.
כאשר היא יצאה החוצה עקבתי אחריה עד הבית, בשקט בשקט.
הייתי בטוח שהיא תשמח לראות אותי.
כאשר היא עמדה ליד הדלת וחיפשה את המפתח בתיק שלה התגנבתי
מאחוריה ומילמלתי את השם שלה. אורית.
כאשר היא הסתובבה אלי, לשניה היא נראתה מפוחדת, אבל אז היא
פשוט נחתה לתוך זרועותי.
הייתי כל כך מאושר, מרוב התרגשות נפלה לי הסכין מהיד.
ליטפתי את המלאך שלי והסתכלתי על העיניים היפות שלה, שהיו
גדולות ופתוחות יותר מתמיד.
היא הייתה כל כך שקטה ששמעתי את הנשימות שלה.. היא אפילו נשמה
בצורה מושלמת... לאט לאט..
שהיא הפסיקה לנשום סגרתי את עיניה בעדינות שלה היא ראויה,
ופשוט הסתכלתי עליה במשך שעה.
עכשיו היא הייתה שלי.