בצעדים איטיים, דגל אחרי רגל בצורה מונוטונית, אטומה, היא
הולכת ברחוב. הצללים כבר לא משמשים מחבוא של העולם, ממנה. היא
מושכת את החולצה ומפרידה אותה מגבה הרטוב מזיעה קרה,  בניסיון
נואש שזה יקל על נשימתה. שיר רנדומלי עולה לה בראש כשהיא
מסתכלת סביבה על הצללים שעוברים לידה -אני מאבדת את המשחק
האהוב עלי, אתה מאבד את שפיותך שוב-  היא כל כך רחוקה מהם שהם
בכלל לא מזהים אותה כבן אדם יותר. הרגשת אי נוחות כללית עוברת
עליה, התחתונים נדבקות, החור בגרב מציק, הנעלים כבר מזמן שלא
נוחות, השפתיים יבשות וסדוקות - כבר לא נוח לה בגוף הזה.
-חליפת אדגר- היא נזכרת ומצחקקת לעצמה.
בלי לדעת לאן היא באמת הולכת, אבל בלי טיפת הכרה שלאן שהיא
הולכת משנה בכלל, היא חוצה את הכביש.
וכמו מה שקורה בכביש, ובסיפורים סופניים כמו זה, אוטו הגיע.
פניה חדה, מהירות מוגברת, חריקה, והיא עומדת שם, בזוהר הפנסים,
מסתכלת ולא מבינה. מסתכלת- ולא אכפת.
ברגעים בין הפגיעה והנחיתה על הקרקע היא ראתה הכל, הריחה הכל,
שמעה הכל. את הריח החריף שעולה ממנה, את חלקיקי האוויר שהגיעו
מהים, את המבטים שלהם, הלא מבינים [מה הולך פה?], ולא ידעה
יותר.
והמצלמה שתופסת את רגע הפגישה בקרקע הקשיחה, עושה זום אאוט,
ומראה לנו אותה. עם שער מלוכלך שנדבק לפנים, ודם שיוצא מפינה
הפה. גוויה שמתה לפני שנים, ורק עכשיו הפכה נייחת.
היא נחתה כך, שהיד שלה בזווית לא-טבעית, ובזוית הזאת אפשר
לראות את ההוכחה לחוסר קיומה.
נאספה אנשים סביבה, מבוהלים ומסוקרים, צופים בה כמו תוכנית
ריאליטי. וכמו שקורה בסרטים האלו, הוא עבר בין הקהל, מגיע אליה
כמה שיותר מהר. עומד מעליה, יורק לה על הפנים המעוותות משברים,
המתות, מסתובב והולך, מלמלל
-פאקינג ג'אנקי