יום אחד אולי נשב על כוס שוקו בארומה ונדבר על כל העניין
בעיניים אחרות.
נדבר בלי לשקר, כי כבר לא יהיה לנו מה להסתיר או מה להפסיד.
נדבר עיקר, כי זה יהיה נורא נחמד להיזכר בכל העובדות תכלס.
ואולי אז, כשחוק ההתיישנות כבר יחול על השקרים שלי ושלך, נוכל
לשבת, לתת ידיים ולהסתכל בעיניים ולהגיד: אתה יודע? אז באמת
פחדתי שתעזוב אותי.
ולהגיד לי: פחדתי שלא תהיי רק שלי.
ולהגיד לך: אני יודעת ששיקרת.
צדקת, תגיד לי.
ולהגיד לך...
אני רוצה שתעזוב אותי כי אפילו לכתוב עליך אני מנסה במשך
שבועות ולא מצליח לי.
זה לא טוב.
זה לא אומר טוב.
זה אומר ששום דבר שאני חושבת, שאני מרגישה אליך, אני לא יכולה
לדעת שהוא אמיתי.
הכל נראה לי כל-כך מסובך, וזה אתה שאשם פה.
אני לא מפחדת להשמע מצטדקת - כי זה אתה פה האשם.

אתה נתת לי את החופש במילים הכי פשוטות, ועשית לי אח"כ סצינות
קנאה.
אתה זה שהבטחת, ולא קיימת.
אתה זה שאליו באתי ואמרתי שאני יודעת את האמת - ושיקרת,
והמשכת.
אתה זה שהפרת אמונים.
אתה זה שלא ידעת לסתום את הפה שלך.
אתה זה שהובלת אותי בעיניים עצומות, נתתי לך יד וסמכתי עליך
שתדע לאן אתה לוקח אותי, ולקחת ולימדת, ולמדתי - מה לא לעשות
שוב.
ופתאום הרגשתי מסוחררת, בוא נגיד באמת - מסובבת.
אז סיבבת אותי ולקח לי זמן לראות את זה, ועכשיו שאני מחזירה
מלחמה, אתה מוריד את המגנים ובא לפייס אותי.
לא רוצה שלום - רוצה מלחמה!
רוצה שתרקב בקנאה שלך, שתראה מה הפסדת.
שתראה שגם אני בסופו של דבר יודעת להחזיר.
שתראה שאני לא ילדה לעומתך...
ואם אני ילדה אז אתה ילדון.

אני רוצה שתסבול כמו שאני, שתעבור גיהנום עד שתבין מה הולך לך
בראש.
אני רוצה שתשלם ביוקר על הטעויות שלך.
אני רוצה ללכת את ההליכה הזאת של "אישה יפה" ולדעת שסבלת ושאתה
סובל ושתסבול, שאתה רוצה - ואני כבר לא.
לדעת שניצחתי...

אני רוצה לנצח.

ותחנק מהשוקו שלך גם בעוד 20 שנה!