איך זה מרגיש
עברו 17 יום מאז שראיתי את הבית בפעם האחרונה, כבר כמעט 3
שבועות אנחנו נמצאים בחבל עזה. רצף המבצעים שוחק. מזה חמישה
ימים זה הלילה הראשון של מנוחה והנה אני שוכב תחת כיפת השמיים
ולא מצליח להרדם. מדליק עוד סיגריה ונזכר נזכר, נזכר באותם
הימים של שקט ושלווה, נזכר בך, בחברים, במשפחה. הרבה זמן עבר
מאז הרבה השתנה, רק אני לא השתנתי, הזמן נעצר בשבילי.
השעה 3 בלילה, עוד שעתיים השכמה, חייב לנוח, לישון קצת לסדר את
הראש ולא מצליח, שוכב כבר במשך שעתיים ורק חושב, כלכך הרבה
מחשבות... לא לא אצליח להרדם.
השעה 5 בבוקר, אני יוצא מהשק"ש, מדליק סיגריה ומתחיל להתלבש
עוד שעה נכנסים פנימה צריך להתארגן, להביא אוכל שתיה, בקבוקי
שתן ולסדר את הטנק אין לדעת לכמה נכנסים הפעם.
איזה שקיעה מהממת אני נעצר לרגע מסתכל אל עבר רכס ההרים
שבאופק, עומד ככה במשך 5 דקות ורק מסתכל.
ב5:30 אני ליד הטנק, מתחילה עבודה שגרתית להכנת הטנק כל הצוות
ער וכולם עובדים, אני מתחיל את עבודתי אך לא מצליח להתרכז הראש
שלי לא במקום, המחשבות שלי רחוק מהמציאות.
המפקד מעביר תדריך למשימה, לא משהו מיוחד עוד מערב ארוך ומיגע,
נכנסים לכ-24 שעות.
ב7:00 אנחנו בפנים בפעתי בית-חנון. בחוץ מאוד חם הטמפרטורה
בטנק הגיע ל30 מעלות, קשה לנשום. מסתכל בעיינית, לפני נפתחת
שגרה יומיומית של החיים בצד השני, אותם עיקרים בשדות, עזים,
פרות, בתים הרוסים ילדים זורקים אבנים, הכל רגיל שום דבר לא
השתנה מאז הפעם החרונה.
מתחילה שיגרה יומית, אני צריך להתחיל לבצעה סריקה על מנת
למנועה חדירת מחבלים או זיהוי יציאת קסמ"ים, לא מצליח להתרכז
בעבודה, מסתכל ולא רואה, רק חושב אותן מחשבות שלא מאפשרות
לישון בלילה אותן מחשבות שוב ושוב, לפתע אני מגלה שנרדמתי,
מתעורר מנסה להכריח את עצמי לסרוק, משכנע את עצמי שזה חשוב, אך
השיגרה שוברת אותי, ואני לא מתייחס לעבודה ברצינות, הרי זו
הפעם המיליון שאנחנו עושים את זה. מרחב הטנק מתמלא בשאננות. אף
אחד לא מדבר עם השני כולם שקועים במחשבות או שישנים, מאת לעת
שומעים דיווחים בקשר ואז השתיקה חוזרת. ניתן לחושב משהו מאוד
כבד באוויר, קשה לנשום, קשה להתרכז.
לפתע צעקה בקשר "זיהיתי יציאה של RPG", אני מסתכל בעיינית,
רואה ענן של עשן, לפתע הכל הופך ללבן, מה זה?!
למה אני לא מצליח לראות שום דבר?! אני מנסה לדבר עם אנשי הצוות
אבל אף אחד לא עונה. אני צועק וצועק...
אבל אני לא שומע את עצמי. לפתע שוב נהיה שקט הכול מסביבי מקבל
גוון וורוד, אני לא מבין איפה אני נמצא. אמא?
מה את עושה כאן? אני כלכך שמח לראות אותך לא ראיתי אותך ממש
מזמן. למה את מביטה בי ככה? למה אינך אומרת שום דבר? אבא?
אחותי גם אתם כאן? כמה נחמד שבאתם כלכך התגעגעתי, והנה אתם
חברי האהובים גם באתם לבקר אותי? כמה נחמד מצידכם, כמה השתנתם,
כמה גדלתם, רציתי להגיד לכם כלכך הרבה דברים, אני פשוט לא
הספקתי פשוט לא היה לי זמן אני... אני מצטער כלכך חכיתי לסוף
שבוע רציתי לבוא ו...
מזה? למה כלכך חשוך לאן כולם נעלמו?!
לא אל תלכו אני לא יכול להשאר לבד... לא!!!
אין תשובה...
רק דממה וחושך. |
