אתמול נהייה פתאום שקט. בין המולת הרעש שניסתה להסוות את
המחשבות שלי, נהייה שקט.
החשמל צנח כמו כוכב נופל והשמיע רעש גדול. ואז היה שקט.
ושמעתי את דפיקות ליבי, ואת הצרצרים ואת הנשימות האיטיות של
הכלבה על השטיח. כל הצלילים  הנעלמים פתאום התגשמו, כמו חלם
חסר הם היו ולא היו. ודמעות החליקו הצידה (כי שכבתי על המיטה)
ונכנסו לתוך האוזן.
ואחר כך לא שמעתי יותר. רק את הגוף שלך בצד השני של המיטה
הרגשתי. דמיינתי שאתה שוכב טיפה רחוק ואז היה קל יותר וטוב
יותר ונרדמתי ככה כשאתה שוכב טיפה רחוק במיטה והאוזניים
הרטובות שלי משאירות סימנים על הכרית.
ובלילה חזר החשמל פתאום בלי להודיע אבל כולם ישנו.
החשמל כעס כל כך שהוא היחיד שער ונפל מיד שוב.

כולם התעוררו משאון הנפילה ויצאו  מהבתים ומהמיטות, עמדו בחוץ
ואמרו אמירות ריקות כמו "באמת חשוך" ו"חברת החשמל האלה" ואז
שתקו והתיישבו בחצרות ובכניסות לבתים ושתקו וחלק בכו בחושך כי
אף אחד לא רואה, וחלק סתם נזכרו.
ואני ישבתי שם על הגג ויכולתי לראות את הצלליות עושות דברים
שצלליות עושות כמו לבכות ולהתחבק ולדבר.
ומהגג יכולתי לראות את הציפורים ישנות ואת העטלפים חוצים את
השמיים כמו שרפים. והירח שט והשאיר סימנים על הגגות. סימנים של
דודי שמש ולוויינים.

גם את הסימן שלי הוא השאיר, אבל הוא נעלם לי כשחזרתי הביתה
וישבתי על המיטה ודמיינתי שאתה בדיוק בשירותים.