הי,
רציתי לספר לך את כל מה שאני לא יכולה בעל פה, את כל מה שאני
לא רוצה בעל פה, וכל מה שאני רוצה שאף אחד לא ידע אף פעם. לכן
המכתב הזה לא יגיע אליך לעולם. זה המכתב שלא נכתב אף פעם.
אני לא מבינה למה את מצפה שאני אספר לך למה אני כל כך סובלת...
אני מוצאת את זה בכייני ו"תשומתי" מאוד.
תשלימו עם זה. רע לי, ולא בא לי לנג'ס שעות בקשר לזה. ההתעסקות
בכל החרא שמקיף אותי רק גורם לי להיראות פתטית ומסכנה. ואני לא
פתטית ולא מסכנה. אני פשוט אני - מה לעשות, זה מה שיש, TAKE IT
OR LEAVE IT, וככה זה.
אני אבקש בפעם האחרונה שתפסיקי לשאול. כי זה גם ארוך, וגם
מייגע, וגם מאוד "תשומתי", מתחנן ומסכן.
אף אחד מכם לא באמת מבין אותי, לא באמת קרוב אלי. אני השלמתי
עם זה, תשלימו עם זה גם. בואו נודה באמת: אני הבן אדם האחרון
שאתם סומכים עליו. לא משנה כמה תתחנפו או תשקרו, כולם יודעים
את האמת. אני הפיל בחנות החרסינה (רק בלי חנות החרסינה), שכולם
מפחדים שישבור את הסודות הכי גדולים שלהם ואת הביטחון הכי קטן
שלהם. ואתם מתרחקים ממני כמו מאש באיזו שהיא דרך. אתם אף פעם
לא תפתחו שיחה מיוזמתכם או תציעו עזרה כשאני באמת צריכה.
אז די. די לעשות כאילו אכפת לכם, וכאילו אם אני אתבכיין על כל
החרא הזה זה באמת יעזור למישהו. טוב, אולי זה יעזור לכם. אולי
ככה יהיה אפשר באמת לרמוס אותי (הרי אני כבר במילא מרוחה על
הרצפה אז לא צריך הרבה).
בפעם האחרונה אני אבקש מכולם להביע את ההתעניינות המזויפת
שלכם, ולתת לי לשקוע לאט.
כל פעם שאני בטוחה שזהו, והפעם מישהו רוצה באמת לעזור, המציאות
נחבטת לי בפנים בחוזקה, ואני מוצאת את עצמי הולכת אחרי מעיינות
קסומים שלא קיימים. ובעצם, הם אף פעם לא היו קיימים ואני רק
המצאתי אותם כדי לעבור את כל הימים הנוראיים הללו בשלום.
פטה-מורגנה. זה כל מה שזה היה. אני דמיינתי שיש איזשהו נוזל
חיים קסום, והלכתי אחריו כמו עיוורת.
אבל עכשיו אני רואה מה קורה סביבי.
אני חושבת שהרבה יותר טוב לשני הצדדים אם אני אשקע לאט. כל פעם
שאני נחבטת ככה, כמו בקיר, השקיעה שלי מאיצה. ואני לא רוצה
שהיא תאיץ. זה המקום האחרון שבו אני עוד יכולה להרים ידיים
ואני בוחרת שלא להרים.
אז בבקשה - בפעם האחרונה תסיימו עם זה.
ואז, תתנו לי להתפוגג מולכם בלי שיכאב לי עוד.
|