"ואת? את אהבת פעם?"
אני מרימה אצבע אחת.
"רק פעם אחת?"
"כן"
"נו? אני מת לשמוע"

"טוב אז איך זה התחיל....
עזוב זה ארוך... מאוד זה סיפור של שלוש שנים בערך..."

"מה?! שלוש שנים היית עם מישהו? בגילך?!"
"לא מאמי... לא"
"אז?"
"זאת הייתה אהבה נכזבת... לא היינו ביחד"
"כלום?" הוא שואל ומרים גבה.
"כלום?... לא יודעת איך אתה מגדיר כלום..."
"נו... אל תהיי ילדה קטנה... את יודעת כלום?" הוא מסתכל עליי
במבט של עד איפה הגעתם... כמה טיפוסי...
"כלום כזה אתה מתכוון... לא... אפילו לא החזקנו יידים"
"ואהבת אותו 3 שנים?"
"אפשר להשאר בפרופורציות ולהגיד שנתיים וחצי"
"את עובדת עליי? איך רגש יכול להשאר כל כך הרבה זמן בלי לקבל
משהו בחזרה?"

שתקתי. אף פעם לא שמעתי מישהו מנסח את זה ככה.
לא החברות שלי שסבלו את זיוני השכל והנתיחות המתיימרות להיות
פסיכולוגיות עמוקות שלי, לא אחותי, לא דודות מנוסות, לא ידידים
טובים, אף אחד.
ופתאום הוא בא כמו פסיכולוג... ומנסח את השאלה בצורה יותר
ישירה מסרגל, יותר בול מפגיעה, יותר... פשוט ככה זורק שאלה שאם
הייתי עונה עליה איפשהו בשנתיים וחצי האלו אולי הייתי קצת יותר
שפויה...
הסכלתי עליו במבט קופצני... כאילו הוא אמר איזה משהו אסור והוא
אמר אותו ככה בחופשיות כמו פעיל חירות במדינה דיקטטורית.

"אני..." לא האמנתי אני סמדי נשארתי ללא מילים... [!] התחלתי
לגמגם, יותר גרוע מזה... שתקתי.
השפלתי את המבט למטה ומכונית עברה עם שיר צרפתי ישן שכל כך
אהבתי לשמוע בזמן שאני חושבת.
"פגעתי בנקודה רגישה?" הוא החזיק לי את היד בחמימות.
הרמתי את המבט והסתכלתי אליו בעיניים שמבקשות עזרה.
דאמט! אחרי שהצלחתי לקבור הכל!
הוא בא פתאום עם הקוד הנכון לכספת ששמרו עליה בקפידות 24/7
האגו והגאווה שלי.
הם הלכו זקוף הלוך ושוב שלחו לי מסרים של תיזהרי לדבר עליו שוב
עכשיו, ופתאום הם יושבים לצד הכספת המנופצת מאשימים אחד את
השני איך הם לא ציפו שזה יבוא.

"אני מצטער... פשוט" קטעתי אותו.
"אין לי מה להגיד לך..." ברור שיש לי.
"באמת שאני רוצה לשמוע... את מעניינת אותי מאוד, אבל אם זה
מכאיב לך או ש..." שוב קטעתי אותו.

"הייתי ילדה קטנה,והתלהבתי ממנו...
היה בו משהו שמשך אותי, זה נעלם אחרי כמה זמן, אבל כבר היה
מאוחר מידי המשיכה נעלמה אבל כבר נכנסתי למין מערבולת...
התחלתי להתאהב..." באמצע הוא קטע אותי!
"אה אז לא אהבת... התאהבת..."
"התאהבות מחזיקה שנתיים וחצי?" הסתכלתי בו במבט של בוא אני
אלמד אותך מתוק...
ואז שמעתי משהו... אזהרה כזאת מבפנים... נדמה היה לי שהגאווה
והאגו שלי עומדים לחטוף התקף לב וביקשו ממני בכוחם האחרון
לברוח משם אבל היה מאוחר מדי... הוא כבר אמר את זה...
"ברור"
אל תשאלי אל תשאלי!
"מה?" שאלתי...
"ציפיתי ממך ליותר" הוא אמר בחיוך... "אהבה זה משהו שמקבלים לא
רק נותנים... התאהבות אם כבר זה משהו שיכול להחזיק הרבה...
את לא מכירה את זה שיש לך מישהו שתמיד יהיה לו סיכוי אצלך? עם
חבר בלי חבר הוא יבוא וייחיך אלייך ואת תימסי במקום?
"כ... כן אני מכירה אבל..."
"יש כמה?"
לא האמנתי! בחור! בחור! בחור שידע בדיוק מה שאני מרגישה!
"כן"
"הוא התאהבות מאמי... התאהבות שהחזיקה הרבה זמן בגלל שהוא לא
רצה אותך מאיזה שהיא סיבה... ואת רק עוד יותר רצית כי הוא
לא... נו זה נדוש הקטע החולני הזה שיש בכל אחד מאיתנו... חחח
גם בי!"
המערכות שלי עמדו לקרוס... זעקתי מבפנים.
רציתי לצרוח עליו באיזה זכות?!! באיזה זכות אתה בא ואומר לי מה
אני הרגשתי?! שכל תקופת החטיבה שלי אני לא אהבתי אני התאהבתי?
מי אתה שתגיד את זה?!
מי אתה שתבוא וככה בלי שום אזהרה תגיד לי את האמת בפנים?
"יש לי רק שאלה אחת" יופי חשבתי לעצמי... יש משהו שהוא לא
יודע...
"נו?"
"למה הוא לא רצה אותך? כאילו איך להגיד להגיד את זה... מה היה
הדבר שבגללו הוא לא רצה להיות איתך ואת לא הבנת את זה וזה עוד
יותר משך אותך?"
רציתי לתת לו סטירה! שאלה כזאת ברורה כמו כמה זה 1+1?
"הוא היה יותר גדול פשוט..."
"פשש... איזה קלישאה..."
הוא ממשיך לקפץ לי הגאווה... היא שוכבת שם וזועקת אליי..      
         לכי ה-ב-י-ת-ה... מתחננת אלי...
"בכמה?" הוא שאל.
"מה..."
"בכמה זמן?"

"חמש שנים...
חמש שנים וחמישה ימים..."
הוא שתק... לקח לו זמן לחשב את תאריכי לידה של שנינו בשביל
להיות בטוח שהוא לא מדמיין את מה שאמרתי.
הוא שתק...
וכל מה שהיה לי להגיד זה:
"ידעתי שאתה יודע את התאריך לידה שלי"
קמתי והלכתי והוא המשיך לשתוק הוא היה בהלם...

"את לא מבינה... את סתם ילדה קטנה...
מה רוצים ממך? כולם קוראים בשמך... את לא מבינה!"