" לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים.
עת ללדת ועת למות" .
(קהלת ג, פסוקים א-ב)

היא יושבת על כיסא עץ מעוטר בכסף וזהב, בחדר מואר באלפי נרות
שעווה, עינייה קשורות בבד שחור כגחלי עץ שרוף. אש הנרות מחממת
את החדר כחום אש הגהנום. ריח השעווה הנישא מעלה והחודר לנחיריה
חונק אותה. היא משתעלת מידי פעם. מאחורי גבה נשמע קולו הנמוך
והשקט של הגראנד-מאסטר שמלמל מילים לא מובנות בשפה זרה. הקול
מתקרב יותר ויותר. נהיה חם יותר ויותר. ברקע מתחילים להדהד
קולות של אנשים. לבה מתחיל לפעום בקצב מהיר, מוחה הופך לצלול
יותר. הגראנד-מאסטר מעלה את עוצמת קולו. קול חזק, רם, הוא מבטא
כל הברה בנפרד ועם כל עברה מעביר אמוציות ואנרגיות לא מוסברות,
מסובכות. הדהודי הקולות מתחזקים. אור מתחיל לחדור מבעד לבד
השחור הקושר את עינייה. עכשיו קולו ברור והמילים, עכשיו הם
בלטינית, הוא קורה פסוקים מהתנ"ך. עכשיו היא מבינה את משמעות
המילים, "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים. עת ללדת..." היא
יודעת את ההמשך. היא מבינה את ההמשך. היא מנסה לשחרר את ידיה
הקשורות לצידי גופה. כל תנועה קטנה מכאיבה לה. הכאב חודר עמוק
דרך בשרה לעצמותיה. היא חשה מגע מתכת קר על כתפה החשופה, הקור
מצמרר אותה, עכשיו על כתפה השנייה. כבר הכל סביב שקט. היא
מצליחה לשחרר יד אחת מהכבלים הקושרים ובתנועה מהירה היא מסירה
מעינייה את הבד.
היא מביטה סביבה תרי עשר איש מורכני ראש בגלימות אפורות כצבע
העפר עומדים ומחבקים בכפות ידיהם נרות שאווה. עינייהם מוסתרות
בגלימה, ושארית פניהם מוצלת האפור.
מגע המתכת עזב את כתפה. היא קמה במהירות. חרב המתכת מוחדרת אל
גבה חותכת את רקמות גופה העדין ופורצת דרך בטנה, ומוצאת החוצה
בן רגע. דם מתפרץ מהחתך כלבה הפורצת מלב הר געש פעיל. היא
שומעת מילים ברורות הנשמעות מכל מקום "עת לחיות, ועת למות."
"למות!" למות...  


היא מתעורר למגע מדגדג בקצה אפה, פוקחת אט אט את עינייה,
ועדיין בטשטוש שלאחר השינה מצליחה היא להבחין בפרפר העף לידה
במעגלים. הפרפר עף לעבר אור להבת הנר האדום המפיץ בחדר ניחוח
קל של ורדים, הנר המרובע אשר עומד כמושרש על השולחן הקטן במרכז
החדר. הפרפר עף לאיטו במעגלים לעבר הלהבה יורד קרוב אליה וחג
מעליה סחור סחור, סחור סחור...