חורף. פאריס. היום דווקא לא יורד גשם, שינוי מרענן לעומת הימים
האחרונים.
העיר אפורה מתמיד, קצת קשה לראות אותה במזג אויר כזה אבל קולות
היום יום נשמעים היטב. קולות השוק, המכוניות, הרוכלים הצועקים
באתרי התיירות ובתי הקפה.
מגדל אייפל. הראייה בקומה האחרונה במגדל לא ברורה, היות וקומה
זאת נמצאת בגובה העננים. תוכל לראות את האדם שעומד ממש לידך,
אבל ממרחק של מטר וחצי ואילך אתה יכול להתחיל לחלום שתראה
משהו.
את העיר כמובן שלא ניתן לראות, אפילו כשאורותיה המפורסמים
דולקים לתפארת מדינת צרפת. בקיצור, סוף העולם !!.
הקומה האחרונה במגדל אייפל הייתה ריקה ממבקרים, למעט איש אחד
שישב על מעקה הבטיחות, לבוש בחליפת ערב מהודרת, כוס יין לבן
מונחת לידו וזקנו כבן יומיים.
האיש אחז בידו מכתב בו כתוב : "למה עזבת אותי ?, זה היה יכול
להסתיים אחרת ". בתחתית המכתב חתום השם " פטריק ".
האיש הביט במכתב. צופרי משטרה רחוקים נשמעו ברקע והתחזקו
לאיטם.
האיש הסיט מבטו מהמכתב וכל תשומת ליבו לצליל הצופרים שלפתע
נדם. שקט. הוא ליקט בשתי אצבעות מעט צואת ציפורים שהתקשה
והשליך אותה למטה, לא לפני שניסה לחשב את מיקום חניית מכוניות
המשטרה, שלרגלי המגדל.
מנוע המעלית של המגדל התחיל לפעול. גלגלי הפלדה, שבהם עובר
הכבל שנושא את המעלית, התחילו להסתובב לאט. המעלית עולה !.
מעלית אדומה נעצרה בכניסה לקומה ומתוכה יצא שוטר צעיר. אם לא
הייתי כותב שהוא שוטר, לא הייתם מצליחים להבחין בזה לבד. לבוש
מכנסי ג'ינס וחולצת טריקו ארוכה, עמד השוטר מחוץ לדלתות
המעלית, שלף תג משטרה מכיס מכנסיו האחורי והידק את התג
לחולצתו. השוטר ניסה להבחין באיש היושב, תוך כדי התקדמות זהירה
לכיוון קצה הקומה.
האיש היושב על המעקה, שמע את צעדיו של השוטר, סובב ראשו
במהירות לכיוון רחש הצעדים וצרח בהיסטריה "אל תתקרב !!".
השוטר, שלא היה מוכן לצעקה כל כך חזקה, כמעט והשתין במכנסיו.
האיש היושב המשיך בשלו "אם אתה מתקרב, אני קופץ !!".
השוטר התחיל להיכנס לקריזה, "תקפוץ !!", השיב לו באדישות, "מה
אכפת לי".
עיניו של האיש היושב כמעט ונשאבו פנימה אל תוך ראשו, מהלם
התשובה הלא צפויה שקיבל מתוך הבלתי נראה.
השוטר המשיך להתקדם, "כל עוד לא תהרוג אף אחד כשתנחת למטה,
מבחינתי אתה חופשי לקפוץ. בזמנך הפנוי, בבקשה ".
האיש היושב על מעקה הבטיחות, נכנס לשוק. כל ההיסטריה שלו
נבלמה, כמו כוחות נפולאון שנבלמו בערבות השלג הקרות שברוסיה.
עיניו של האיש מצמצו במהירות אסטרונומית, גבותיו המורמות כמעט
יצאו ממקומן. הוא הביט מטה, חושב על משפט תגובה נאות. "מה, לא
אכפת לך אם אני אקפוץ ?, איזה מן שוטר אתה ?, ככה ממלאים תפקיד
?".
השוטר ראה שהאיש ממש נפגע מדבריו הקודמים. "תראה, אני עליתי
לכאן רק עם כוונות טובות. ברגע שהתקרבתי אליך, הכרזת שאתה
קופץ. מותק, זה החיים שלך, אם אתה רוצה לקפוץ, תקפוץ !".
בינתיים השוטר הבחין באיש ונעצר לידו, תוך שהוא נשען באלגנטיות
על המעקה.
"אולי תספר לי למה אתה קופץ ?" שאל השוטר.
האיש החל לנשוך את שפתיו בעדינות, מביט לכיוון מטה. "אף אחד לא
רוצה אותי", פלט במהירות לשוטר, "כל החברים שלי עזבו אותי, לא
מדברים איתי יותר".
האיש הפנה מבטו אל המכתב שבידו האחת ובידו השניה החל ללטף את
כוס היין ולהעביר אצבעו על שפת הכוס, כמנסה ליצור צליל.
השוטר ליטף בכף ידו את סנטרו שלו והביט בכוס היין הממוזמזת.
"כן, אני יודע למה אתה מתכוון. מאז שאני שוטר, החברים שלי לא
מדברים איתי. וזה לא בגלל שהם לא אוהבים אותי, להיפך הם מאוד
אוהבים אותי, הבעיה היא שכולם פושעים לא קטנים. לבטיחותי, כך
הם אומרים, הם לא מדברים איתי". השוטר פלט מן צחקוק קל וליטף
בעדינות את תג המשטרה שעל חולצתו.
האיש חדל ממעשיו, הזדקף מעט במקום ישיבתו והביט בשוטר. "בשבוע
שעבר פיטרו אותי מהעבודה, אין לי כסף, אין לי מזל ואפילו הכלב
שלי, שהיה החבר הכי טוב שלי, נדרס !".
האיש החל לבכות בשקט וישיבתו השתופפה לה שוב וחזר להביט
במכתב.
עיניי השוטר נעצמו מכאב, "מתי ?", שאל את האיש. "אתמול !", ענה
לשוטר.
עיניי השוטר נפקחו לרווחה ויותר מזה, "איזה כלב היה לך ?", שאל
את האיש שוב. האיש הפסיק לרגע את בכיו, נשם נשימה ארוכה
ומקוטעת והמשיך לבכות, "טריאר... מעורב... כל כך חמוד".
השוטר הכה בכף ידו על מצחו ואחז בחוזקה את המעקה, "הייתה לו
נקודה לבנה על המצח ?", שאל השוטר בקול חלש. האיש הגביר את
בכיו "כן !!", ולפתע הפסיק.
בעיניו של השוטר הופיעה לחלוחית ועיניו הבריקו, "אני דרסתי את
הכלב שלך, אני מצטער !".
פיו של האיש נפער בתדהמה, והביט בשוטר שהניח אצבעותיו על
עיניו. "אישתי ברחה ממני אתמול עם המאהב שלה ורדפתי אחריהם עם
הניידת שלי... ואז דרסתי את הכלב".
האיש אחז בשתי ידיו את ראשו. השוטר התייצב מעט במקומו, "אני
באמת מצטער. אפשר לשבת לידך ?", האיש עצם עיניו, "כן", ענה.
השוטר הוריד את תג המשטרה מעל חולצתו והניח אותו ליד כוס היין.
כשראשו שפוף, טיפס השוטר באיטיות על המעקה והתיישב ליד האיש,
כשכוס היין והתג מונחים על המעקה בינהם.
השוטר הביט מטה, אולי יצליח לראות את אורותיה הכחולים של
מכוניתו.
"אתה יודע", אמר לאיש, "החיים כל כך כואבים וקשים, אתה עובד כל
כך קשה ומקבל רק כמה פרוטות. ובסוף, אתה נשאר לבד".
האיש הביט במכתב והנהן בראשו לחיוב.
השוטר הביט במכתב, "אתה סולח לי ?" הביט באיש.
"כן !".
"אתה מוכן לעשות לי טובה ?"
"כן !"
"את המכתב הזה, שאתה מחזיק", השוטר הצביע על המכתב, "תן
לאישתי. היא בטח תבוא בערב לבית, לקחת את שאר הבגדים שלה".
האיש הביט בשוטר, כמביט בתופעת טבע. "זהו ?" שאל האיש.
"זהו !!", ענה השוטר.
"בסדר", השיב האיש בטוב לב.
"להתראות ותשמור על עצמך !", אמר לו השוטר וחייך.
"מבטיח !", נשבע לו האיש, מרים ידו לשבועת צופים.
השוטר הביט מטה וקפץ, נעלם לתוך סבך העננים שאפף את מגדל
אייפל.
האיש לגם מכוס היין שלידו והביט לכיוון נפילתו של השוטר.
"איך קוראים לך ?", צעק לכיוון הנפילה.
מתוך העננים נשמע קולו של השוטר, עולה כנגד נפילתו

" פ ט ר י ק !! ".