זה קורה ברגעים הכי לא צפויים. פתאום הכל מתחיל לנוע בחוסר
מנוחה. מתנדנד מצד אל צד. הקירות רועדים לי מעצמם והרצפה- יש
לה קצב משלה. הרהיטים מקפצצים להם במקומם כאילו מנסים לרקוד
ריקוד נושן - ואני נופלת.

ורגע לפני הכל היה רגיל. פני המים היו כה שקטים וסופה לא נראתה
באופק. הקירות ניצבו במקומם, נותנים מחסה לחיים ביניהם והרצפה
יציבה ובטוחה בעצמה, הרהיטים חיבקו את יושביהם ואתה היית כאן
איתי.

בכל אדם מתחוללות מערבולות ורעידות אדמה חזקות פוקדות אותו.
בכל אדם, גדול ורם מעלה ככול שלא יהיה - טמון במקום כלשהו
ניצוץ של חוסר ביטחון. ההבדל היחיד בין אדם לאדם הוא יכולת
השיקום וההתמודדות עם רעידות האדמה והמערבולות בחייו.

כשאני מביטה בקלינטון כשהוא עומד זקוף ובטוח עם חיוכו שופע
הטוב ועיניו המרגיעות - פונה במילים גבוהות ומסוגננות היטב  אל
כל העולם אני יכולה לזהות עמוק בתוך עיניו את הפחד שבתוכו, את
הילד האמריקאי הנמוך ביותר בכיתה שכל הילדים הקניטו אותו ושפכו
עליו כוס של קוקה קולה במזנון של בית הספר וכך כשהוא עומד מול
כל העולם הוא חוזר לאותו מזנון בעיירה נידחת, בולע את הרוק
וממשיך לנאום.

ברכיו של מראדונה משקשקות בלי משים לב רגע לפני שהוא מרים את
רגלו השרירית ובועט היישר אל השער במשחק המכריע של חייו. אני
מביטה בעיניו ויודעת שבתת המודע שלו הוא כלל לא מאמין שזה אכן
עומד לקרות לו, כי זו היא שאמרה לו בלילה קר ועמוס בדמעות שהוא
לא שווה דבר. אבל מראדונה עוצם את עיניו ומתנתק, בולע את הרוק
ובוווום הכדור בפנים. ולרגע קט היא נסוגה מעיניו והשפעת
מילותיה פוסחת עליו בשניות הללו והוא עושה את זה.

אני אגלה לכם משהו-  גם מדונה, הדיווה של הזמרות - מלכת הפופ
הבלתי מנוצחת של המאה ה-20, עוצמת חזק את העיניים רגע לפני
שהיא חושפת שד מגרה מחולצתה היוקרתית ונזכרת באיש שגרם לה
להיות עצובה לילות רבים וכל חשבונות הבנק הטפוחים לא יכלו
לעזור במצב מטורף שכזה שנקרא אהבה. היא רק סוגרת את עיניה הכי
חזק שיכולה, בולעת את הרוק ונותנת את הופעת חייה,

ואני משפילה מבט כשאתה מביט בי.

וככל שאתה מתעמק וחושב על הניצוצות של חוסר הביטחון ועל
הנקודות החלשות שבנפשך אתה ניסחף אל תוך מערבולת שאין לה גבול
ולא קרקעית והיא ממש
אין-סופית.

והמערבולת הזו תופסת אותי כשאני מושיטה את ידי לצד השני של
המיטה, מגלה שהיא ריקה ונזכרת שלפני רגע היית כאן וכעת רק
בגדים וכריות רוצים את קרבתי הלילית. אני שוכבת ערומה, מנסה
לספור כבשים אך גם דמותן בורחת ממני ואני בוהה במאוורר התקרה
שלא מתעייף לעולם. קמה בבוקר ומלטפת את עצמי.
אליך אני שוב מתקשרת וניצבת מולך. עוצמת את העיניים ממש כמו
מדונה כשהיא ניצבת על במה כשעיניהם של אלפי גברים רעבים נעוצות
בה. כמו מראדונה רגע לפני שהוא מניף את רגלו השרירית לבעוט
היישר לשער והמון מיוזע מריע ומצפה ממנו לכל כך הרבה וכמו
קלינטון, שעיניהם של מיליוני אדם ברחבי העולם נשואות אליו
ומתחננות שיביא מעט הקלה לעולם המיוזע ורווי האכזריות הזה.
ככה בדיוק אני ניצבת מולך, מישירה את מבטי, בולעת את הרוק
אומרת יפה שלום וממשיכה לעבר ההצלחה.