אני, כרגיל ישבתי על יד המחשב וגלשתי להנאתי באינטרנט. ואז
אימא באה, והחלה לחטט בארון וכמו תמיד, הייתה חייבת לסדר, דבר
שאני שנאתי לעשות.
ואז, היא הוציאה ספר. היא אמרה: "את בטח לא זוכרת, אבל לפני
שעזבנו את הולנד אני ואת, הלכנו ליער, ואספנו עלים. עעלי שלכת,
אדומים ויפים." באמת לא זכרתי. למרות שרציתי לזכור.
היא פתחה את הספר וכל כמה דפים היו עלים מיובשים, אדומים,
חומים, בכל מיני גוונים, אך כולם יפים. עלי שלכת.
וכבר בראשי בניתי תמונה, שרק הראש שלי יכול ליצור. המון עצים,
שביל רומנטי, עלי שכלת נושרים מכל עבר, וכולם אדומים ויפים כמו
אלו שמתבוננים אלי מן הספר.
רציתי להיות שם ולטייל בין כל העלים. קצת לברוח מפה, למקום יפה
יותר. מקום פחות אמיתי. בלי מכוניות, בלי אנשים. רק אני.
והעלים. שם רציתי להיות.
סתיו. כמו שמי, שם מתאים לי להיות.
אמי דיברה וסיפרה. ואני שמעתי, אבל לא הקשבתי.
עדיין הייתי בשביל הרומנטי שלי, בין כל העלים שאף פעם לא
יפסיקו לנשור, ובין כל העצים, שאף פעם לא יכרתו אותם, ושאף פעם
לא יזדקנו. צעירים לנצח.
רק אני והעצים. ועלי שלכת נושרים מהם.
וברגע שהיא סגרה את הספר, התנפצה האשליה. העצים נעלמו, השביל
נעלם, וגם עלי השלכת נעלמו איתם. הספר נסגר, והמציאות חזרה
לראשי, שאהב לנטוש את המציאות הזו מדי פעם.
רציתי לחזור לעלי השלכת, אך התמונה לא הופיעה שוב.
רק המציאות.