מהרגע שהוא שלח "שלום" ידעתי שהשיחות שלנו כבר לא יהיו אותו
דבר. דיברנו קצת, והכל היה כרגיל.
סיפרתי לו שבשבוע הבא יש לי יומולדת, ואז הוא שאל "מה את רוצה
ליומולדת?"
אני ידעתי מה אני רוצה לענות.
האצבעות כבר הקלידו מעצמן. א-ו-ת-ך. אבל כשזה הופיע על המסך,
מחקתי במהירות.
ידעתי שאסור.
זה כבר לא ישנה.
אני אפילו כבר לא זוכרת מה אמרתי לו.
אני רק זוכרת שכל דבר שאמרתי הוא אמר שהוא יביא לי.
אבל לא רציתי שום דבר מהדברים האלה.
רציתי רק אותו.
ואז הוא הלך.
השאיר אותי בוהה ב"ביי" האחרון. ב"מותק" שהוא תמיד כותב לי.
כמה שה"מותק" הזה כבר לא משנה.
כל כך כעסתי.
לא עליו, אבל כעסתי.
ולא היה לי למי לפנות, לא היה לי ממי לבקש עזרה.
וכל כך כעסתי.
סגרתי את חלון השיחה ויצאתי החוצה, אוחזת בשתי השקיות, כל שקית
ביד אחרת.
התבוננתי בזוג שצעד על החול, מרחוק.
צוחק, מאושר, אוחז ידיים. ואז המחשבות שלי נדדו לאותו הערב,
לאותו מגע ידיו. לאותה הרגשה, של השפתיים שלו על שלי, לשון
מיומנת.
נזכרתי בסיגריה בפיו, בעשן המתרחק.
למה אני לא מצליחה לשכוח מאותו הערב?
למה אני לא מפסיקה לחשוב על בחור שאני מכירה רק שבוע?
לא הצלחתי להבין את זה.
ועדיין, הייתי מוכנה לוותר על כל המתנות, ורק לקבל את המתנה
היחידה שרציתי, אותו. |