הסבל הכרוך ביצירת הציור הוא גדול. הסבלנות הנדרשת, על מנת להתמיד ולדבוק
בטכניקה, אינה ניתנת לתיאור. בייחוד כאשר מחלת הפרפקציוניזם מגיחה שוב ושוב
ומכריחה אותי למחוק ולתקן את חוסר הדיוק. אין לזה סוף, על כל טעות שמחקתי
ותיקנתי, צצו עוד עשר טעויות חדשות ומוטטו את נפשי. אך כוח האינרציה איכשהו
סחב אותי עד סוף הציור. לבסוף נכנעתי הפסקתי לתקן את הטעויות, כי ממילא יש
קירבה מסוימת למציאות, ובנוסף סביר להניח שאחרים בכלל לא יבחינו בטעויות, אז
ריסנתי את הפרפקציוניזם, התפשרתי והחלטתי שהציור מוכן. דרך אגב, התוצאה של
הציור (עד כמה שאולי הוא טוב), ללא ספק אינה שווה את תהליך הייסורים בדרך
אליה.