השעה כבר מאוחרת אתה שולח הודעה ומבקש שאני אתקשר,
אני מחייגת את המספר ומתיישבת על החלון מדליקה עוד סיגריה
ומקללת את היום שהתחלתי לעשן, כבר הרבה זמן שאין לי כוח לאנשים
או מצב רוח, הכול נראה לי חסר תועלת או משמעות, אתה עונה לי
בצד השני אתה רחוק מהבית ואין לך כוח לדבר על דברים עמוקים אבל
כול מילה שנייה שלנו מתגלגלת לנושא כבד שגם שכשיש לנו מצב רוח
אנחנו לא מדברים עליו, אז אתה זורק איזה משהו על הקונדישנר
שמישהו הביא לבסיס אנחנו צוחקים ועוברים הלאה עד לשתי שניות
הבאות.

אנחנו שותקים ואני מתעצבנת, אני כן רוצה לדבר ויש לי הרבה
שאלות ולי נמאס מהמצב הזה ואני לא מבינה בשביל מה אנחנו בקשר
שוב, אז אני זורקת משפטים לאוויר כדי שתענה אבל אתה מתחמק או
פשוט מודיע שאתה לא הולך לענות, אני מתעקשת קצת ובסוף מסננת
שאני שונאת שאתה עושה את זה, אתה צוחק ואומר שאני שונאת את
הכול אצלך מבקש שאני יגיד לך את כול מה שאני שונאת, ואני שונאת
המון...

אני שונאת שאתה שולח לי הודעות בשעות הקטנות של הלילה
אני שונאת את זה שחזרנו להיות בקשר
אני שונאת את הפוזות שלך כשאתה חוזר הביתה
ואני שונאת את זה שאתה לא מדבר על דברים שאתה חושב או מרגיש,
שונאת שאמרת שאתה לא נמשך אליי
ואני שונאת את זה שאנחנו סתם ידידים
אני שונאת שזה נשמע כמו קטע מסרט אמריקיאי עלוב שהסוף שלו
כנראה יהיה יותר טוב משלנו.
ואני שונאת את זה שאתה כול כך אנוכי ואתה לא מבין שאני לא
מסוגלת להיות איתך בקשר הזה ובמקום לתת לי חיבוק ולומר שאתה
מבין עשית לי את הסצינה שעשית.

אבל אני לא אומרת את כול הדברים האלו במקום זה אני צוחקת
ואומרת שיש מספיק, ושזה בסדר אתה לא צריך להשתנות רק צריך
להתבגר ואתה אומר שאתה לא רוצה להתבגר ממש כמו פיטר פן, ואני
כועסת כי זה הסיפור שאני הכי אוהבת ועכשיו הרסת לי גם אותו,
אתה אומר לי לילה טוב כי אתה צריך ללכת אני מנתקת את הטלפון
ויודעת שגם הלילה אני כבר לא ארדם,
וזה בסדר כבר כמעט ארבע שנים אני לא נרדמת, מה זה עוד ערב
אחד...