חושך.
שעון מצלצל.
רגל חלקה מחליקה על זו שלי.
אני פוקח עין אחת ורואה אותה לידי.
מניח עליה את היד.
היא מחייכת אלי.
"אני רוצה להגיד לך משהו" היא אומרת.
אני מחייך אבל נדרך בתוכי. היא יודעת?
אני הולך ומרתיח מים לקפה.
בינתיים אני שומע את פכפוך המים הזורמים במקלחת.
אני מכין את הקפה בריטואל ידוע מראש - אחת סוכר אחת קפה
בשבילה, שתיים סוכר ואחת קפה בשבילי.
הקומקום רותח.
אני מוזג את המים לתוך הכוסות ובוחש.
מוסיף חלב ומתחיל לשתות את שלי.
היא יוצאת בינתיים מהמקלחת ואני נכנס פנימה.
מורח קצף גילוח על הפנים ומתחיל למשוך את הסכין בתנועות חדות
לאורך הפנים.
אני נזכר בלילה הקודם, בנרות, בארוחה, במעבר שלה ושלי לחדר
השינה, באהבה הרכה שקיימנו.
אלוהים כמה אני אוהב להיות איתה, בתוכה.
מבלי לשים לב נחתכתי בגילוח וזרזיף של דם מתחיל לזלוג לאורך
פני.
אני עוצר אותו עם עם חתיכת נייר טואלט וממשיך בגילוח.
בזמן האחרון אני לא מרוכז במקצוע כמו שלי זה עלול לעלות במשרה.

אני שם אפטרשייב מצחצח שיניים ויוצא החוצה.
הולך שוב למטבח.
היא הכינה בינתיים את קערות הקורנפלקס ואנחנו יושבים לאכול.
אני רואה שהיא לא כל כך רגועה ושוב אני נדרך ושואל את עצמי האם
היא יודעת.
בסיום הארוחה היא נעמדת מולי ואומרת לי: "אני מאחרת".
המבטא שלה לא נעלם לגמרי ועדיין שומעים שרידים אחרונים של
רוסית.
אני מחבק אותה ולוחש לה באוזן שאני אוהב אותה.
בתוכי אני נרגע. אין לה שמץ של מושג.
אני מכין את התיק ומתכונן ללכת לעבודה.
אני רואה אותה מסתרקת ומתכוננת ללכת לעבודה גם כן.
אני בודק שהכל בתוך התיק.
"קיבלתם את הג'וב מהחברה ההיא?" היא שואלת.
"כן, אלי מטפל בפרטים האחרונים של העסקה" אני עונה.
"תחכה לי שאסיים ואסיע אותך לעבודה?" היא שואלת, "זה יום גשום
ואני לא רוצה שתרטב".
"לא, מתוקה שלי, אני מעדיף ללכת ברגל, אני לא רוצה לזרז אותך,
קחי את הזמן המשרד נמצא במרחק של 5 דקות הליכה מכאן".
"אבל..." היא מנסה שוב, "בלי אבל שיהיה לך יום נהדר" אני אומר
ונושק לה לפרידה על שפתיה.
אני יוצא מהדירה ובדרך בודק את התיק.
בשכבה העליונה אני מוצא שאין שינוי הטפסים של המשרד פרסום שאני
שותף בו.
משרד פרסום די כושל אבל אני צריך אותו בתור כיסוי.
בשכבה התחתונה, זו שאף אחד לא יודע עליה מלבדי ומלבד יצרן התיק
אני מוצא את המפתחות לכספת.
הכספת שנמצאת בחניית המשרד שלי ואף אחד לא יודע עליה מלבדי.
בכספת הזו נמצא הציוד של העבודה האמיתית שלי:
המצלמה, המחשב הנישא, הסכין, האקדח, משתיק הקול, הרובה, הכוונת
הטלסקופית, רימונים, ציוד אלקטרוני, ותמונות של האדם שעליו
"תבוצע" העבודה.
אני מגיע תוך כדי בדיקות לרמזור.
רואה שיש ירוק ומתחיל לחצות.
אני מספיק לראות מכונית דוהרת לעברי.
לא ככה תכננתי לסיים, חשבתי ש"מבצע חוזים" אחר ידאג "להרדים"
אותי או שאני אלך תוך כדי אי-הצלחה של "ביצוע חוזה", אבל לסיים
מפגיעת מכונית?
אני שומע את חריקת הבלמים.
מרגיש את הרוח נושבת בכיוון שלי.
אני יודע שהמכונית לא תספיק לעצור ויודע שלא אוכל לחמוק
מפגיעה.
רגע לפני שהמכונית פוגעת בי אני מצליח לזהות מי יושב בפנים.
זו היא.
הפנים שלה לבנות לגמרי.
אני שומע אותה צורחת באימה.
פגיעה.
חושך.
שעון מצלצל.
רגל חלקה מחליקה על זו שלי...