אל תנעצו בי מבטים. זה לא שתמיד הייתי ככה. אני יודעת שכשאתם
מביטים בי מתעוררים בכם גועל וחלחלה. בדרך כלל אתם מעדיפים שלא
להביט בי כלל, לסובב את הראש, להשפיל את המבט מטה, להתכנס
בעצמכם. רק הילדים הקטנים מעיזים לנעוץ בי מבט. יש שהנפשות
הרכות שלהם רואים דרך החולי, הכיעור והזוהמה, והם נועצים בי
מבט סקרן, מבוייש קמעא, עד שאמם מושכת בידם ומרחיקה אותם ממני;
ויש שמוציאים לי לשון, או סתם מעלים קולות, צוחקים. אני ניצבת
בפינה הזו שבין בניין התופרות לכיכר המרכזית כבר הרבה ימים,
אני לא יודעת כמה, ספירת הזמן לא חשובה לי כלל, מה שחשוב הוא
שהמוות הרחום לו אני מצפה בכיליון מתקרב. הפצעים שעלו בעורי,
החטטים, המוגלה והזוהמה שדבקה בי, מכסים על הכל. המתבונן בי
יראה גוש חום מחוטט, לבוש שכבות של סמרטוטים, שמנוני ומזוהם.
רק מי שיעז להתבונן בפניי יראה את עיני הכחולות שלמרות הכאב
שניבט מהן, עדיין זוהרות בתוך המדמנה שהיא גופי. אין בי חיים,
גופי משול לגויה, הדבר היחיד שחי אלו הם החיידקים שמאכלים בו
אט אט. לפעמים, בשעות הלילה, כשאני זוחלת למאורה בה אני
מתגוררת, ומניחה את ראשי על הדרגש, אני מדמה שאני שומעת את
תסיסת המוגלה ואת רחש התפשטות המחלה. אני כל כך רוצה למות
כבר.
זה לא שתמיד הייתי ככה. נולדתי למשפחת אצולה שרבים מבניה היו
אנשי פילוסופיה ואסטרונומיה. בנוסף להיותי בת למשפחה מהמכובדות
בעירנו, נחשבתי לנערה יפה מאוד, ולמרות גובהי הרב מחזרים רבים
הגיעו לאחוזה שלנו לחלות את פניי. בנשף שבו הוצגתי לחברה,
רשימת הזמנות הריקודים שלי שנוהלה ע"י דודתי הייתה עמוסה עד
מאוד. שערי הערמוני התנופף לו כשהם סובבו אותי , ושמלת הנשף
התכולה שלי התנודדה סביבי. ימים רבים עוד דובר בחוגי האצולה על
יופייה של בתו של הרוזן לואיג'יאנו. כשהכרתי את מי שעתיד להיות
בעלי, ג'אן פרנקו מלאו לי 17 שנים. אהבה גדולה ניצתה בינינו
חיש מהר. שעות רבות ישבנו על ספת האוהבים בחדר האורחים באחוזה
של הוריי, אוחזים ידיים, ומביטים זה לזה בעיניים. הלב גואה
וחושב להתפקע. מהחלון הגדול של החדר נשקף הגן המרהיב שלנו,
וקרני השמש החמימות ליטפו את פנינו התמימים. בכל פעם שמישהו
נכנס לחדר, אחד מאיתנו קפץ מהספה בבהלה והתרחק קמעא, ומבטי
שנינו הושפלו. עד מהרה גילה אבי את העניין ואסר על ג'אן פרנקו
להתקרב לגבולות האחוזה. למרות שגם משפחתו נמנתה על משפחות
האצולה, ג'אן פרנקו לא נחשב לשידוך טוב דיו עבורי וזאת מכיוון
שייעד את חייו ללימודי הרפואה. אבי ואמי ראו בכך עיסוק נחות,
מכיוון שהעבודה כרוכה הייתה במתן שירות.  נעלתי את עצמי בחדרי
וסירבתי לאכול. תחילה סבר אבי שהעניין יחלוף מעצמו אולם משראה
שנוקפים הימים ואוכל לא בא אל פי, הפעיל את כל רוגזו וכעסו,
וניסה להכריח אותי. אמי פנתה לכל מיניי רופאים ורוקחי שיקויים
שימציאו שיקוי שיגרום לי לשכוח את הבחור ולאכול, אך אני עמדתי
בסירובי. אבי כעס עד מאוד, וצעקותיו הדהדו ברחבי האחוזה. דבר
לא הניא אותי מהחלטתי. מרבית שעות היום רבצתי מעולפת למחצה
בחדרי, שוגה בהזיות על אהובי שנאסר עליי, הדמעות לא הפסיקו
לזלוג מהרגע שפקחתי את עיניי ועד שנרדמתי לשעות ספורות. כעבור
מספר ימים, פקחתי את עיניי וראיתי את ד"ר ז'וזפו, הרופא
המשפחתי שלנו, יושב ליידי וחשתי נוזל מטפטף אל פי. הם ניצחו
אותי ואת האהבה שלי. גופי בגד בי בפעם בראשונה בחיי ולא עמד
במשימה שהצבתי לו. ידיי ורגליי היו קשורות למיטה עליה שכבתי,
אמי ליטפה את מצחי, מבט רחום בעיניה, והדמעות בעיניי לא הפסיקו
לזלוג. בכיתי בקול את כל הכאב והעלבון שהצטברו בי, בכיתי את
נעוריי שחשבתי כי אבדו בגלל שאינני יכולה להתמזג עם אהובי.
בכיתי, וכל המשרתות באחוזה בכו יחד איתי.
עברו ימים, ושבועות וחודשים, הכאב כהה, אך החור שנפער בנשמה לא
הצטמצם. כשערב אחד הגיע לאחוזה שלנו רוזן צעיר מלווה ע"י אביו
ודודו לארוחת הערב, הבנתי שגורלי נחרץ אך לא גיליתי התנגדות.
הרוזן הצעיר פליצ'י נשא אותי לאשה באותו הקיץ, כעבר מספר
חודשים. אדולפו פליצ'י היה בעל טוב ומסור, אך דבר ממה שעשה לא
הצית בי את ההתלהבות שגיליתי כלפי ג'אן פרנקו. בעיני היה כעור,
ורזה ומאוס. החינוך שקיבלתי לא איפשר לי לגלות את הדחייה שחשתי
כלפיו, אך לבי אמר לי שהוא חש בזה. ביום שנולד בני הבכור, נודע
לי מהמשרתות כי ג'אן פרנקו אהובי שם קץ לחייו. אין מילים
שיכולות לתאר את הכאב והצער שחשתי. דבר לא יכול היה לנחם אותי.
אדולפו והוריי סברו שלקיתי בדיכאון בעקבות הלידה. כל שרציתי
היה למות ולהתאחד כך עם אהובי. אף חיוכו של בני הפעוט,
ומלמוליו התינוקיים לא הצליחו לחדור את סד הכאב בו שמתי את
עצמי. הכל עבר ליידי, לא רציתי דבר מלבד את המוות. דמעות לא
זלגו מעיניי, הרגשתי כמו אני חיה בתוך סלע, והסלע אף חי בתוכי.
לא רציתי להניק את תינוקי ועד מהרה החלב יבש בשדיי. אדולפו
מיעט להגיע הביתה, ואני ידעתי שהוא מצא אחרות ששמחו להנעים את
זמנו של הרוזן הצעיר והעשיר. כשמלאה לבני שנה, החלטתי לצאת
מהמיטה ולנסות לחזור לחיים נורמליים. למרות גילי הצעיר ומעמדי
המכובד, חשתי את כל כובד העולם על כתפיי. לקח לי פרק זמן מכובד
עד שהצלחתי לגרום לבני להתקרב אליי ולבטוח בי, אך משזה קרה,
החל לבי להתמלא באהבה, והחיוך שב לשפתיי. אדולפו לא עניין אותי
כלל. כל תשומת לבי ומרצי הוקדשו לבני הקט, ששמח על אימו ששבה
אליו. הבית נמלא קריאות צחוק וגיל. בחלוף הזמן, שבתי לארח וחיי
החברה שלי הפכו לפעילים ביותר. כל זה גרם לאדולפו לחזר אחריי
במשנה מרץ, אך אני לא יכולתי להחליט אם מה שאני חשה כלפיו הוא
גועל או רחמים. לילה לילה הוא דפק על דלת חדרי, ואני שדאגתי
לנעול אותה לפני לכתי לישון, שכבתי בשקט במיטה ולא הגבתי.
לילה אחד, לאחר הנשף הגדול של פתיחת האביב שנערך בביתינו,
עליתי לכוון חדרי, מבושמת קמעא, עליצה, רגליי עדיין פוסעות
בפיזוזים. עצרתי בחדרו של תינוקי שהשמין מעט בחודשים האחרונים
וליטפתי את ראשו. כשהגעתי לחדרי, שחררתי את המשרתת האישית שלי
מבלי להסיר את שמלת הנשף, ופניתי לנעול את הדלת כהרגלי מדיי
לילה. שכבתי על המיטה בבגדיי, עיניי עצומות וחיוך רחב מרוח על
שפתיי. מזה הרבה זמן חשתי בתחילתו של האושר, והרשיתי לעצמי
לרחף מעט. כמות הקיאנטי ששתיתי בלילה זה עזרה לי להרדם מייד.
התעוררתי בבהלה כשאני חשה שמישהו גוהר עליי וריח עז של אלכוהול
מהול בזיעה חונק אותי. יד מצחינה הונחה על פי ולא יכולתי
לצעוק. הייתי משותקת מאימה, כל שיכולתי לחוש היה את לבי שהלם
בחזי בעוצמה, והלמותיו מילאו את כולי, האימה צבעה את הכל בצבע
שחור נחושתי, בחילה אחזה בי, גל של חום עטף את כולי עמדתי
להתעלף. עדיין לא ידעתי מי זה היה ולמה זה קורה אבל ידעתי שאני
חייבת לעצור את זה ולהתנגד. הגוף האחר היה כולו רשעות, גוף מלא
שנאה ושטנה שחשתי שכל רצונו הוא לבטל את קיומי. חשתי אימה
גדולה ולא ידעתי מה לעשות. הוא ריתק אותי למיטה במשקל גופו,
רגליו היו כמו כלונסאות ברזל שלחצו והצמידו אותי למיטה. ידו
השמאלית גיששה וניסתה לפנות דרך בין שכבות הבד הרב של שמלת
הנשף שעדיין עטיתי. אימה אחזה בי, אך עדיין ניסיתי לבעוט
ולהשתולל ולהתנגד ללא הצלחה יתרה. הוא לחש באוזני "את רוצה את
זה, תודי בזה כבר, את הרי רוצה את זה לא פחות ממני, זה מגיע
לי, אני בעלך, ומהיום זה הולך להיות ככה! זונה מטומטמת" הידיעה
שזהו בעלי רק הגבירה את הפחד והלחץ שלי. רציתי להכאיב לו,
לפגוע בו כמו שהוא פוגע בי, לנעוץ בו את ציפורני, לחנוק אותו,
להכאיב, להכאיב ושוב להכאיב. אבל בפעם השניה בחיי גופי בגד בי
וכוחי לא עמד לי להדפו מעליי. ככל שניסיתי לדחפו ולהאבק בו כך
אזל כוחי והצטמצם. חשתי שהמתח והלחץ בהם הייתי שרויה, ומן הסתם
היין הרב ששתיתי פעלו נגדי. גופי היה חלש. אדולפו נלחם בי בכל
כוחו. הזעם הזין אותו, והוא לא הרפה לרגע. נשימותיי היו כבדות
וכף ידו הכבדה חסמה מדיי פעם אף את אפי. ראשי הסתחרר וחששתי
שמה אאבד את חושיי. גוש גדול של מועקה עמד בגרוני. חשתי בחילה
עמוקה. ידיו המטרידות לא חדלו לנבור בין שכבות השמלה, ופיו לחש
ללא הרף קללות וגידופים. כשהידיים המזוהמות של בעלי המכובד
סיימו לפלס דרך השמלה, הוא משך מטה את מכנסי התחתונים שלי
ומימש את בעלותו. דמעות חמות של עלבון וכעס עלו בעיניי. ייבבתי
חלושות וניסיתי להשתעל, אך פי היה חסום ואני איבדתי את ההכרה.
התעוררתי כעבור מספר רגעים. אדולפו הבזוי ליטף את פניי וחייך
אליי מקרוב קרוב "תודי שנהנית יפה שלי". ירקתי בפניו את כל מה
שחשתי כלפיו. המבט הכאילו חומל שהיה בעיניו התחלף בכעס. הוא
סטר לי, קם מהמיטה ויצא מהחדר.
ניסיתי לקום מהמיטה וכל גופי כאב. רגליי וידיי רעדו, ויבבה
גדולה של בכי פילסה את דרכה במעלה גרוני. השמלה היפה שלבשתי
הייתה סתורה ואף קרועה במקומות מסויימים. הבכי היה מעורב
בבחילה מעיקה. אט אט הרמתי את עצמי מהמיטה ופשטתי את השמלה.
הצצתי אל עצמי במראה ולאור הנר ראיתי אישה כפופה, עיניים
אדומות וכבויות, על לחיי סימן כף ידו של בעלי. שטפתי מעליי את
הזוהמה בקערת המים שהייתה בחדר. אחזתי במברשת השיער שהייתה ליד
המראה וסרקתי בה את עורי עד שטיפות קטנות של דם בצבצו בו.
בכיתי, התייפחתי וייבבתי. נכנסתי למיטה, שכבתי מכורבלת והתכסתי
עד מעל לראשי.
בימים הבאים הרוזן המתועב פליצ'י לא הגיע לביתו. בלילות
התעוררתי מכוסה זיעה לאחר שסיוטים תקפוני. פחדתי להכנס לבד
לחדרי, וביקשתי מהמשרתת האישית שלי שתבוא איתי לחדר בכל פעם
שרציתי להכנס אליו. רק לאחר שוידאתי שאני לבד שם, נעלתי את
הדלת והחלונות. כעבור מספר ימים אדולפו הופיע לארוחת הערב שמח
וטוב לב. הסבתי את מבטי ממנו, וכשניסה ללטף את פניי נשכתי את
ידו בחוזקה. הוא צרח וקפץ לאחור בבהלה. "שלא תעיז להתקרב אליי
שוב, או שאני אדאג לכך שלא תתעורר חי מחר בבוקר". הוא יצא את
הבית כשם ששב, וכעבור מספר ימים הרכב הגיע "על מנת לאסוף מספר
מחפציו של הרוזן כיון שהרוזן נוסע לטפל בעסקיו הפזורים ברחבי
היבשת".
כשהתחלתי לרעוד ולהזיע בלי סיבה נראית לעין, חשבתי שזוהי גריפה
קלה, אך משהחלו להופיע על עורי פצעים מוגלתיים הבנתי שנדבקתי
במחלה האיומה. הרופא המשפחתי שנקרא לטפל בי אבחן את המחלה ככזו
המועברת על ידי זונות. הוא הביט במבט של צער וזלזול ובישר לי
כי אין מרפא מוכר למחלה. קיללתי את אדולפו ואיחלתי לו דברים
נוראיים, אך לא יכולתי לעשות דבר. המשרתים הונחו שלא להתקרב
אליי יותר מדיי, ובני הורחק לחדר בקצה המסדרון. שעות ישבתי
וצפיתי בו מבעד לחלון בעודו משחק עם המטפלת. לא העזתי להתקרב
אליו. לבי יצא לגעת בו, ללטף את לחיו, לאמצו אליי. הייתי שומעת
את פסיעותיו המדדות במסדרון כשהוא רץ לכיוון דלת החדר שלי, ואז
את קול המטפלת שהייתה מרחיקה אותו ממנה. לבי נשבר.
השבועות נקפו וגופי האיום הפך לשדה של מוגלה, פצעים, כיבים
ושאר מריעין בישין. המשרתות סרבו להיכנס לחדרי והאוכל הושאר
ליד הדלת. הרגשתי כמו מחלה. כיסיתי את המראה בחדרי על מנת שלא
אצטרך לראות את פניי וגופי המיוסרים. בכל פעם שהתפשטתי
והתלבשתי סגרתי את החלונות בתקווה שבחסות החושך לא אראה ולא
אצטרך להתמודד עם מראי. האבקות שהרופא השאיר עבורי גרמו לי
לתחושת בחילה מתמדת. את רוב שעות היום ביליתי במיטה או בצפיה
מהחלון. הוריי הציעו לקחת את בני אליהם ואני הסכמתי. רציתי
שיקבל חום ממישהו מבני המשפחה. מאביו לא שמענו עוד.
ביום שבני הועבר לבית הוריי, הגיע אביו של אדולפו והודיע לי
מעבר לדלת שעליי לפנות את האחוזה. בחוץ ירד גשם זלעפות שלא פסק
לרגע. הוא ידאג לי למקום מגורים ברובע הזונות, כך אמר. פחדתי,
התכווצתי, חשתי מועקה ובחילה, בכיתי, התהלכתי בחדר לכאן ולשם,
לא ידעתי את נפשי מרוב השפלה וכאב. למחרת הגיע הרכב של משפחת
פליצ'י לקחת אותי למקום מגוריי החדש. הגשם הוסיף לרדת, ובחוץ
שרר קור רב. לקחתי עמי רק מספר שמלות פשוטות ונוחות. גם כך מגע
הבד על עורי הכאיב לי. כשירדתי לכרכרה ראיתי שלסוסים רתומה
עגלה פתוחה. הרכב שעמד מרוחק אמר בעיניים מושפלות, שכך עדיף על
מנת שהמחלה לא תידבק בכרכרת הרוזן. עליתי והתיישבתי זקופה
בכרכרה, הגשם שוטף אותי ומכה בפצעיי הרבים, וכך, כשבושתי חשופה
לרבים, הובלתי לרובע הזונות אשר במרכז העיר.
כשהגענו למקום שאביו של אדולפו הכין עבורי, גיליתי שמדובר
במאורה אפלולית שכל מה שיש בה זה דרגש מעץ שנועד כנראה ללינה.
הרכב עוד נתן לי שקית עם מספר מטבעות והבטיח לשוב בעוד מספר
ימים עם מטבעות נוספים. הוא הסתובב והלך, ויחד עימו הלכו החיים
שהכרתי עד אז. שכבתי מקופלת על הדרגש עד שהגיעה החשכה. אז
גיליתי שאפילו נר אין במאורה שלי. פחדתי. בחוץ נשמעו מצהלות של
דיירי ודיירות הרובע ושל אורחיהם. היה לי קר והייתי רעבה. לא
ידעתי מה לעשות. הצעדים בחוץ הטילו עליי מורא. מלמלתי את כל
התפילות שזכרתי וקיוויתי למות. כנראה שנרדמתי , כי כעבור זמן
מה פקחתי את עיניי רועדת עדיין, ואור אפרורי חדר מבעד לחריצים
של שער הכניסה. בחוץ היה שקט. אפילו הגשם לא דפק. הבטן הזכירה
לי שלא אכלתי כלום מבוקרו של יום אתמול. ראשי היה כבד וחשתי
בחילה מעיקה. הרמתי את עצמי מהדרגש ופתחתי את השער. בחוץ היה
ריק. בפינות שכבו קבצנים מגולגלים בסחבותיהם. החלתי לצעוד
ברחובות המטונפים, שולחת מבט אחורנית מדיי פעם כדי לוודא
שאזכור לאן לחזור. שקית המטבעות הייתה קשורה לידי. הרחתי ריח
של מאפיה, ניסיתי ללכת בעקבות הריח. מדיי פעם פגשתי משכימי קום
שנעצו מבטים חשדניים באישה החולה לבושת המחלצות. ככל שהתקרבתי
ריח הלחם התחזק ואיתו תחושת הרעב שלי. קניתי לי כיכר לחם
מהבילה ויצאתי עימה החוצה. לפני שהספקתי להתרחק מפתח המאפיה
חלף על פניי נער בריצה וגנב מידיי את כיכר הלחם. התמלאתי
בתחושת עלבון צורב ובבהלה. שבתי פנימה כדי לקנות לי כיכר לחם
נוספת. הפעם ביקשתי שיעטפו אותה בנייר. לקחתי את הכיכר המיוחלת
והרחקתי עימה עד לפינה שלי כדי לאוכלה. זו הייתה הארוחה שהרשתי
לעצמי מדיי יום. ידעתי לחשב שכמות המטבעות שהרכב השאיר לי לא
תספיק לעוד הרבה זמן.

כשהשבועות נקפו והרכב של משפחת פליצ'י לא שב, הבנתי שכדי שיהיה
לי מה לאכול אני צריכה למצוא דרך להשיג כסף. מעולם לא עשיתי
דבר על מנת לקבל כסף. לא ידעתי מה ואיך לעשות. ידעתי שליד
הכיכר המרכזית בעיר העתיקה עומדים קבצנים ועוברי האורח מטילים
אליהם מדיי פעם מטבע. זה היה נראה לי נועז מדיי לעמוד במקום
כ"כ מרכזי. לא רציתי שמי ממכריי יעבור ויראה אותי שם. אבל
חשבתי שבודאי יש מקומות נוספים בעיר שניתן לעמוד בהם ועדיין
עוברים מספיק עוברי אורח על מנת לתת ממטבעותיהם. יצאתי החוצה
והתחלתי לשוטט בינות לסמטאות. ככל שהרחקתי מרחוב הזונות כך
המבטים שמשכתי אליי היו מלאי חשד וחמלה. השפלתי את עיני מטה
והמשכתי לצעוד. כשעברתי את רחוב התעלה המקורב לכיכר המרכזית
ראיתי את הבנין של מאדאם רוזה שהיה בית הזונות המפואר בעיר
ושעשירי העיר נהגו לפקוד אותו באורח קבע. הבריק במוחי שאם
אעמוד בסמוך אליו אוכל לאסוף מספיק כסף מכיוון שעוברים בעלי
ממון וגם, אם מי ממכריי יראני שם הוא בוודאי יתבייש על כך
שתפסתיו בקלקלתו ולכן לא יספר על כך לאחרים. עמדתי בעיניים
מושפלות, צמוד לבנין שמעברו השני נמצא בית הזונות. פשטתי את
ידי קדימה והמתנתי. את המטבע הראשון הניחה בכף ידי אישה
שמילמלה "ישמור האלוהים" והמשיכה בדרכה בצעדים מזורזים. הודיתי
לה בלבי וכמעט בכיתי. אח"כ הצטרפו עוד ועוד מטבעות, ובסוף היום
יכולתי כבר לקנות כיכר לחם.
בימים הבאים המשכתי לעמוד באותה הפינה. מדיי פעם מישהו הניח
לידי צרור ובו מזון. אמנם נחלשתי פיזית, הייתי מלוכלכת ובגדיי
שהיו יפים פעם הפכו לקרועים ובלויים, אבל עם זאת צמחה בי
פלורנצה חדשה שלא הכרתי - פלורנצה שיכולה להסתדר במצבים קשים.
היו ימים שילדים קבצנים ניסו לחטוף מידי את המטבעות שאספתי, אך
לא הנחתי להם.
הימים נקפו, אינני יודעת כמה זמן חלף מאז עזבתי את ביתי.
הגעגועים לבני ובדרגה פחותה גם לחיי הקודמים, מאבקי ההישרדות
היומיומיים הפכו למרירות, אכזבה וכאב שהפך אותי ליותר ויותר
אטומה לסביבה. בכל יום אני רואה איך גופי האהוב קמל, דועך,
נרקב, מתמלא בצלקות, חבורות ופצעים מריירים. בגדיי שהיו פעם
נקיים ויפים הפכו לסחבות מדיפות צחנה, שערי התמלא בכינים,
קשרים ודבוקות. אני דוחה. אני יודעת את זה. אני כעורה ודוחה.
והידיעה הזו לא פחות כואבת ומציקה מהמצב בו אני שרויה. אולי,
אולי היום יעמוד לי כוחי לזנק אל מתחת לאחת הכרכרות העוברות
ולסיים את חיי. אולי, אולי היום זה יקרה.