דמותה צועדת אלי,
שוב מחייכת וצוחקת.
היא מחבקת אותי,
בעיניים שמחות.
מדביקה נשיקה על לחיי בשפתיים רטובות.
היא אישה חזקה,
דמות מרשימה.

אבל באמת היא כה חלשה,
בבית, בחדרה היא כל הזמן רק בוכה.
ועכשיו, כשדמותה צועדת אלי,
היא לא מחייכת,
ודמעה זולגת,
מעיניה העצובות,
אל תוך שפתיה הבודדות.
היא כבר לא חזקה בשביל אף אחד,
והנפש שלה נשארה לבד.

אני אל השמיים זועקת,
אני אליו מתחננת,
למה דווקא היא?
למה דווקא אישה כה חזקה?
כה אוהבת.
למה בה אתה פוגע?
אותה הורג?
מול עיני הדומעות,
מול ליבי הצורח,
שמבקש עזרה,
אבל אף אחד לא שומע.

כי היא באמת כה חלשה,
בבית, בחדרה כל הזמן רק בוכה,
היא לא צוחקת, רק מחייכת,
חיוך של עצב.