העיניים.
אומרים שהעיניים הם הראי לנשמה.
ולפי דעתי הם צודקים.
העיניים הם דרך לנחם ולהראות אהבה, אפילו שלא מסוגלים.
וכשאתה מסתכל למישהו בעיניים זה כאילו שהוא מספר לך את כל
הסודות הכי אפלים שלו, הכי כמוסים שלו.
וזו דרך אגב אחת הסיבות שאני לא אוהבת להסתכל לאנשים
בעיניים... זה לא בגלל שאני משקרת להם... זה בגלל שאני
מפחדת... מפחדת שיראו מי אני... מבפנים.
אבל הוא... לו לא היה אכפת שיראו איך הוא מרגיש.
לפי דעתי הוא לא ידע שהוא נראה ככה מבחוץ, הוא היה כל כך מכונס
בעצמו שלא היה אכפת לו שהוא נראה ככה. כל כך צעיר אבל עם זאת
כל כך עצוב.
הוא הגיע כל יום למסעדה שאני עובדת בה בדיוק באותה שעה, התיישב
בדיוק באותו שולחן הזמין בדיוק את אותה מנה.
וישב.
בהה באוויר.
חשב...
כל כך בודד.
כל כך עצוב.
כמו כלב זרוק ברחוב.
והעיניים שלו. אלוהים, העיניים שלו... כל כך חומות, כל כך
עצובות, כל כך כואבות, כל כך מבריקות.
מבריקות מדמעות שהוא מנסה לעצור.
פעם אחת הוא פרץ בבכי. ממש באמצע המסעדה.
כל האנשים הסתכלו. התלחששו.
והוא? הוא ישב שם לבד. מתעלם מכולם. מנגב את הדמעות וממשיך
בשלו, חושב.
אבל יום אחד הוא פשוט נעלם.
הוא לא הגיע יותר.
לא ראיתי אותו יותר בחיים שלי. עד אותו יום.
כשחיכיתי לאוטובוס בתחנה ממול לאותה מסעדה. זה היה יום חם
והשמש סנוורה.
אני בחיים לא אשכח את היום הזה.
עליתי לאוטובוס והתיישבתי בכיסא הראשון שראיתי שהיה פנוי.
האוטובוס היה ריק.
שתי תחנות אחר כך עלה איש. הוא חבש כובע גדול שהסתיר את פניו.
הוא התיישב לידי והסיר את הכובע.
ואז ראיתי.
העיניים האלו. אני מכירה את העיניים האלו. זה הוא! האיש
מהמסעדה!!! זה הוא!
"סלחי לי? מה השעה בבקשה?" הוא אמר.
ואני? נלחצתי הקול שלו היה כל כך לחוץ.
הסתכלתי בשעון ועניתי "9 וחצי". הוא הנהן לתודה ושתק. לאחר
מספר תחנות הוא אמר בשקט"אני מכיר אותך"  "את המלצרית
מהמסעדה".
הייתי בהלם איך הוא מכיר אותי? איך הוא זוכר? הוא בכלל שם לב
למה שקורה סביבו?
"אממם... כן. נכון" עניתי בגמגום.
"את בטח חושבת שאני מוזר" הוא אמר והסתכל על הכובע שלו.
"לא בכלל לא." שיקרתי. הוא חייך. ידע שאני משקרת ואמר "בכל
אופן. תודה."
"על מה?" שאלתי בהפתעה. "על זה שיש לי את המבט החם שבעיניים
שלך" הוא אמר, חייך חצי חיוך וירד בתחנה שהאוטובוס עצר בה.
יום למחרת קראתי בעיתון עליו.
הכותרת היתה בעמוד לפני אחרון.
כותרת שחורה.
על האיש שהתאבד בתלייה.
לא היה לו כלום.
רק את המבט החם בעיניים שלי. כמו שהוא אמר.