כשהייתי קטנה אני ואחי ואחיותי נהגנו לאסוף כל חיה פצועה הביתה
היינו נותנים לה מחסה למספר ימים ואז מוסרים אותה לאימוץ אף
פעם לא הייתה נשארת אצלנו - אבא אמר שאסור, שבסוף נזניח
אותה...
לפני שנכנסתי לכיתה א' אבא הביא כלב הביתה ואמר שהוא יהיה
אצלנו רק חודשיים כי המשפחה שלו ילדה כרגע תינוק וזה לא בריא
להשאיר כלב בסביבת תינוק אז הוא יהיה אצלנו חודשיים ואחרי זה
נחזיר אותו כל הבית נתמלא שמחה, הגיע כלב בשם טומי אחד חום כזה
עם רגליים ארוכות שמטה את ראשו שמאלה בכל פעם ששומע רחש מוזר.
כולם שמחו ואילו אני... אני מצאתי לי פינה בבית ובכיתי ללא
הכרה הסיבה לכך היא שחשבתי כמה טומי חמוד, חום כזה מצחיק ובטח
כמה שהוא מתגעגע הביתה, היה לי ממש עצוב, גם עכשיו כשאני נזכרת
בזה.

יומים אחר כך טומי ברח, תפס הזדמנות טובה כשהדלת נשארה קצת
פתוחה ונס במהירות, היה לי עצוב כי ידעתי שאם כלבים יוצאים לבד
מהבית הם נדרסים , אז הלכנו לחפש אותו ולא מצאנו בשום מקום.
עד שהערב ירד ופתאום נשמעו רחשים קלים מעבר לדלת התברר שהכלב
הבין שאין לו לאן ללכת וחזר הביתה.
זה היה כל כך מצחיק כולנו נדהמנו "איך הוא זכר את הדרך
חזרה"?!

עברו חודש וחודשים וטומי שלנו ברח מהדלת קרוב למליון פעמים רק
שבמקום המילה בריחה קראנו לזה "יצא לסיבוב" כן בדיוק! טומי
שלנו ירד לסיבוב שכונתי ואחרי זה חזר הביתה...

עברו חודשיים ולא שמענו שם שיחת טלפון מהמשפחה "הביולוגית" של
טומי אבא שאל אותם יום אחד והם ענו "תשאירו אותו אצלכם" הילדים
כבר התרגלו בלעדיו ואבא ענה, הילדים שלי לא יכולים בלעדיו, וכך
היה...

הניסים והנפלאות רק החלו, טומי הפך להיות החבר הכי טוב שלי
הייתי מדברת איתו, מאכילה אותו, בוכה איתו (והוא מקשקש בזנבו)
בסופו של דבר דאגתי לו יותר מכולם...

בימי שבת לקחנו את טומי איתנו לים, אבא היה נכנס עמוק לים
ומשחק אותה טובע וטומי היה נבהל ושוחה לעברו במרץ בכדי להציל
אותו ולמרות שהוא שנא את המים הוא הבין שיש בידו משימת חילוץ
חשובה, הוא היה שוחה לעברו ומסתובב סביבו בעוד שאבי היה משחק
אותה טובע זה היה כזה מצחיק.

כשאבא שלי היה חוזר מהעבודה הכלב שלי היה מריח אותו ממרחק של
מאה חמישים מטרים לפחות ומתחיל לנבוח, לא הבנו למה והסתבר
שאחרי 10 דקות אבא שלי היה מגיע הביתה, אם תשאלו אותי... חושים
מטורפים יש לכלב הקטן הזה.

יותר מצחיק היה לראות את הכלב שלי רודף אחרי הרכב של אבא שלי
עשרות מטרים בכביש וכשהרמזור התחלף לאדום הכלב היה קופץ מהכביש
אל תוך הרכב דרך החלון, תארו
לכם כמה סיטואציות מבהילות אבא שלי עבר, תארו לכם שאתם נוסעים
בכביש עומדים ברמזור ואז משום מקום הכלב שלכם נוחת עליכם כאילו
נתנו לו בעיטה בישבן והוא עף ישר לרגליים שלכם ברכב...

יום אחד אבא שלי לקח את טומי לתל אביב  לבקר את דוד שלי בחנות
הכלב כרגיל מוציא את ראשו מהחלון בנסיעה, מתאמץ להריח את כל
הדרך למקרה ומישהו יזניח אותו וכשמגיע מטיל את מימיו בכל מקום
אפשרי כדי להשאיר אותות (תארו לכם מה היה קורה בהפסקות בנסיעות
לטבריה בואו נגיד שלאנשים לא היה חם ביולי אוגוסט).
אחרי שבועיים אבא שלי טס לחו"ל וטומי נעלם ליום שלם כל כך
נבהלתי ופתאום דוד שלי מתקשר אליי מהחנות שלו בתל אביב ואומר
לי שטומי בא לבקר אותו, כל כך נבהלתי, אתם קולטים הכלב עשה
הליכה של כמה קילומטרים כי הוא התגעגע לאבא שלי, פשוט גאון...

שנה אחרי זה שמתי לב שטומי אוכל בדילוגים, יום כן ויום לא מאוד
נבהלתי והחלטתי לחקור את המצב בסוף הסתבר שהכלב עושה כל יום
דווארה אצל סבתא, הקצב, וחברה של אבא ולבסוף מגיע שבע וטוב לב
הביתה, כזה נצלן הכלב הזה,
נצלן וחי טוב.
אז הפסקנו לדאוג, ידענו שאם טומי לא בבית אז הוא אצל  סבתא או
אולי עשה רגלי לת"א לחנות של דוד שלי או סתם לסבא וסבתא בסוף
העיר..

המצב הלך והחמיר היו זמנים שהיה נעלם ל3 ימים , מרימים טלפונים
בכדי לצבור עדיות וכלום..
לאחר שלושה ימים היה חוזר הביתה עם פרצוף של "לא עשיתי כלום"
בעוד שאני מתאבלת עליו כל הלילה מתחננת לאלוקים שיחזיר לי
אותו, עשה לי המון כאב לב...

בתור כלב שחי חיי רחוב וקצת גידל את עצמו הוא עבר חוויות לא כל
כך נעימות, יום אחד הוא חזר הביתה עם סימן של גלגל על הצלעות
במשך שבועיים היה בתחבושות (בשארית כוחותיו חזר הביתה).

הוא חטף כמה דלקות ועוד קצת תאונות ועוד קצת התקרריות אבל מהכל
הוא קם כמו גדול בזמנים קצרים מאוד ,כושר השרדות מטורפת...

אנחנו גדלנו והתרגלנו למצב ששרוע על הכרית בצד ימין של הבית
כלב קטן שחי חיי הוללות, וכמו כולנו, דואג לעצמו בצורה עצמאית
כשרוצה לרדת הוא שורט בדלת אנחנו נענים לבקשתו וכך
גם כשחוזר.

טסו להם השנים וטומי שלנו כבר הזדקן, אחרי 12 שנה חושיו התקהו,
הייתה לו דקלת באוזן שהחמירה ואנחנו... משפחה אדישה שכזאת...
לוקחים פעם אחת לוטרינר בודק - קובע דלקת - מטפלים יומיומיים
והשאר מזניחים..

טומי איבד את שמיעתו בגלל זה, פיצוי לאדישות שלנו בבית

הכלב שהיה שומע למרחקים, שכשרצינו לברוח ממנו ברחוב כי מיהרנו
לביה"ס הוא היה מאתר אותנו בשניות ואז היינו מפסידים שעה
ראשונה של לימודים כדי להחזיר אותו הביתה וחוזר חלילה.

יום אחד סבתא הלכה בריחוב והרגישה שמישהו צבט לה בישבן הסתובבה
טעונת רגשות לתפוס את המנוול ,רק שבמקום להסתכל לגובה העיניים
שלה היא הסתכלה 40 מעלות מטה וראתה את החום הקטן הזה מקשקש
בזנב...

סיימתי איתו יסודי , תיכון וצבא.
וכל הזמן שואלים אותי,תגידי  מה עם הכלב המסכן הזה שלכם
עדיין חי?,אכן כן 15 שנה ועדיין חי.
אך נהיה כבר קשיש , את צרכיו הוא עושה בבית ויורד
למטה רק לסידורים מיוחדים כמו למשל (נשבעת לכם אמת
לאמיתה) ימי שישי ורק ימי שישי בצהריים כשהקוסקוס מוכן
הוא מתייצב אצל סבתא בדיוק בזמן  וסבתא נאלצת להכין לו
מנה טובה של קוסקוס ובשר היא התרגלה שברגע שהקוסקוס
מוכן היא כבר מכינה לו צלחת (הייתכן ?  יש לו שעון ביד לכלב
הזה?....איך אני לא מגיעה  בזמן אף פעם?..)

אז למה בכלל  התחלתי לכתוב כאן... הרגשתי שהייתי
חייבת להנציח כאן זכרונות , טומי שלי מחודשיים כבר
כמעט 17 שנה כאן זקן מאוד ובשבוע האחרון כבר
בקושי זז , כבר לא יכול ללכת
לא אוכל ולא שותה , ואני כאן בוכה פתאום ירד האסימון
שהכלב שלי , אחי הקטן יותר נכון עוד מעט כבר
לא יהיה כאן...

מוצאי שבת וקשה לי לישון בודקת אותו כל 2 דקות
מכאן שום דבר לא יכול להשתפר...