השעה שש והרי החדשות מפי...

אוף כמה שהיא שונאת את הרדיו-שעון-מעורר הזה. היא הסתובבה
ימינה, מתכוונת לנער אותו כדי שיכבה את הדבר המטריד הזה ולא
מצאה אותו.
הקריין המשיך להקריא את החדשות והיא הביטה בחצי הריק של המיטה,
תוהה.

גופת גבר נסחפה לפני שעה קלה לחוף...

היא לחצה על כפתור הכיבוי של הרדיו, אבל המשפט האחרון המשיך
להדהד בראשה.
גופת גבר נסחפה לפני שעה קלה לחוף...

איפה הוא?
היא נשענה על אמות הידיים וניסתה להאזין למתרחש בבית. אולי הלך
למחשב. אולי הוא גולש באינטרנט.
המריבה אתמול היתה טפשית אבל היא נרדמה בלי שום בעיה. סובבה
אליו את הגב והלכה לישון. אולי הוא לא נרדם. לפעמים יש לו
נדודי שינה.
"גדי", ניסתה לקרוא אבל יצא ממנה קול חלוש. עוד לא התעורר הקול
שלה. צריך קפה. היא כחכחה בגרונה וקראה שוב, "גדי". הפעם הקול
שלה נשמע בסדר, אבל הבית נשאר שקט.
היא נשכבה, מושכת את השמיכה מעליה. אולי הוא סתם לא רוצה
לענות.
אולי הלך.
לאן יכול היה ללכת?
שוב עבר בראשה המשפט של הקריין.
גופת גבר נסחפה לפני שעה קלה לחוף...

איפה הוא?
אולי הלך לחוף הים להרהר.
הוא אוהב לשבת בחוף מול הים. להביט על הגלים. עושה לו טוב.
היא שונאת את הים. טוב, לא שונאת. אבל מעדיפה ירוק. דשא.
עצים.
עוד סיבה למריבה.
"בואי נלך מחר לים".
"לא בא לי. בוא נלך לשבת בקפה החדש, מול הגן. ים של דשא וירוק
בעיניים".
"סתם פלצני".
"אני פלצנית בעיניך?"
"את סתם מעצבנת".
"לך לעזאזל".
"אם אני אמות, את תצטערי שדיברת ככה".
"תינוק". הלוואי שתמות. אולי היא אמרה את זה בקול? לא יכול
להיות.
היא לא אמרה את זה בקול.
אחרי זה הסתובבה והלכה לישון.
המשפט הדהד שוב בראשה.
גופת גבר נסחפה לפני שעה קלה לחוף...

איפה הוא?
הספרות בשעון הראו שכבר רבע לשבע.
צריך לקום.
קודם כל פיפי ולצחצח שיניים.
היא נגעה במברשת השיניים שלו. יבשה.
מתי הלך?
אולי נרדם על הספה מול הטלוויזיה חשבה פתאום והתעודדה.
הטלוויזיה היתה כבויה.
הספה ריקה.
דלת חדר העבודה היתה סגורה.
היא פתחה אותה בחשש.
לא שם.
הדליקה את הטלוויזיה. חדשות שבע.
אריק שרון. שביתה בנמלים. הנה זה שוב.
לפנות בוקר נסחפה לחוף גופת גבר... טרם זוהה.

איפה הוא?
אולי הלך לים?
אולי החליט לשחות... להתקשר למשטרה? להתקשר אליו לסלולרי? רגע,
איפה הטלפון? חייגה. "המנוי שאליו חייגת אינו זמין כעת".
הציצה מהחלון לחניה. האוטו לא שם.
קפה. קודם כל קפה ואז תחשוב בצלילות.
המים רתחו. מזגה ולקחה את הכוס לסלון, אולי יגידו שוב משהו
בחדשות. אולי כבר זיהו ואז זה לא הוא כי אף אחד לא התקשר
אליה.
אולי להתקשר לירון? בכל זאת החבר הכי טוב שלו.
לא. חוץ מזה יום שישי היום ועוד לא שמונה. בטח עוד ישן.
הנה, מבזק חצי. הגבירה את הקול.
שום דבר. אפילו לא הזכירו. איך הוא אמר בחדשות של שש?
גופת גבר נסחפה לפני שעה קלה לחוף...

איפה הוא?
צלצול הטלפון החריד אותה. מי יכול להתקשר כל כך מוקדם. אולי זה
הוא? "הלו", אמרה בחשש מה.
"הי נוגה זה ירון, איפה גדי?".
"למה אתה שואל?", מה פתאום הוא מחפש אותו מוקדם כל כך ועוד
ביום שישי בבוקר.
"צילצל אלי באמצע הלילה, ניתקתי לו והוא לא עונה עכשיו
בסלולרי, קרה משהו?".
מה להגיד?
"לא יודעת, הוא לא פה עכשיו".
"איפה הוא?"
"לא יודעת, יצא מוקדם", ענתה לקונית.
"תגידי לו שחזרתי אליו, בסדר, ביי".
"ביי".
שוב חלף המשפט בראשה.
גופת גבר נסחפה לפני שעה קלה לחוף...

איפה הוא?
למי אפשר להתקשר?
מי צריך את כל הבלאגן הזה עכשיו?
ומה הם אמרו קודם? שאלו שקוברים שובתים?
מה זה אומר?
שלא עושים הלוויות?
לא הגיוני.
אם הוא מת?
ישאירו אותו ככה בלי לקבור?
אם לא קוברים אז לא יושבים שבעה אולי?
והיא דוקא נראית טוב בשחור.
בניגוד לאמא שלו, שלא תפסיק לבכות ותסתכל עליה במבט מאשים, היא
דוקא לא תבכה. היא הרי אף פעם לא בוכה בלוויות. לא משנה מי מת,
היא לא בוכה.
משקפיים שחורים וזהו.
אבל מה יהיה בבית? אמא שלו הרי תראה שהיא לא בכתה. היא לא
יכולה לסבול את המבט הזה שלה.
וכולם יבואו. החברים שלה, החברים שלו. מהעבודה.
ינחמו אותה.
"שלא תדעי צער". משפט מעצבן.
והיא רק תחכה שכולם ילכו כבר והיא תישאר לבד.
ואז היא תתחיל לבכות. רק ככה היא יכולה לבכות. כשאף אחד לא
רואה אותה.
מטומטם אחד. באמצע הלילה ללכת לים ולהשאיר אותי לבד.

הטלוויזיה דולקת, והיא בוכה.
היא אפילו לא שמה לב שהדלת נפתחת.
רק כשהוא עומד לידה היא מבחינה בו.
"למה את בוכה?"
"לאן הלכת?"
"התעוררתי מוקדם והלכתי להביא לך חלה מתוקה וטרייה מהמאפייה
כמו שאת אוהבת".
"באמת? אויש, מתוקי. רוצה ללכת לים?"
"אמרת שאת מעדיפה לקפה, מול הגן".
היא קמה ומחבקת אותו.
"אני מעדיפה להיות איתך. ים, גן, אפשר להשאר בבית ולאכול חלה
טרייה עם חמאה".
"האמת שדי חם בחוץ, ממש לא עושה חשק לצאת שוב".
"אז בוא נלך למיטה, אחר כך נראה".
היא מכבה את הטלויזיה ומושכת אותו בידו לחדר השינה שלהם.
"חכי רגע, מה בוער לך פתאום?", הוא צוחק.
"אני רוצה לעשות איתך סקס עוד פעם אחת לפני שנמות".
"נמות?"
"אולי אני אצא אחר כך וידרסו אותי. עכשיו אני פה וגם אתה. בוא
נזדיין עד שיעלה פה עשן."
"עשן?"
"בוא ותראה לי מה אתה יודע לעשות", היא לוחשת ונשכבת על
המיטה.
"בוא. אחר כך נלך לים, נשב מול הגלים ולא נריב".
הוא מנשק אותה.
שקט.
פתאום הרדיו הטפשי שוב מתחיל לעבוד.

השעה תשע והרי החדשות מפי...

היא שולחת את ידה ומושכת את הכבל החשמלי מהקיר.
"שונאת את הרדיו הזה. שונאת. שונאת. שונאת. רוצה שעון מעורר
רגיל", היא אומרת בקול טעון כעס שטרם נפרק, מתכוננת לויכוח.
הוא מביט בה תמה, "נקנה שעון מעורר רגיל, מותק, אין בעיה", לא
מבין את תגובתה הקיצונית.
אין בעיה מותק, היא חושבת, אין בעיה, שעון מעורר רגיל.