[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








רקע על המשפחה:סיון בת 25
                       דוד בן 23
                       רות בת 18  
                       מורן (אני) בת 15
                       בעז בן 14      

                       
חצי שנה עברה מאז שהלכת, חצי שנה שאתה מתחת למצבה הקרה שההורים
בחרו בשבילך, חצי שנה שאנחנו לבד - בלעדייך. הפיגוע שהרג אותך
הרג בדרך גם את המשפחה שלנו, המכתב הזה בא כדי לספר לך מה קרה
למשפחה שלנו מאז שיצאת למסיבה:
היה יום שישי רגיל, אני ורות שיחקנו במחשב בעז כבר נרדם אבא
אמא ראו טלוויזיה למטה סיון נשארה בבאר שבע ואתה התכוונת לצאת
למסיבה, אני זוכרת שלבשת את החולצה השחורה החדשה שלך ואני
זוכרת את כמות הבושם ששמת, איך צחקתי עלייך אז... אני זוכרת
שיצאת והיית מאושר איך אהבתי אותך ככה.
אני זוכרת שבערך בשעה 3 בבוקר התעוררתי מצלצול בדלת - כולם כבר
ישנו ואני רצתי מהר לפתוח כדי שההורים לא יתעוררו מהרעש, אני
זוכרת את אלעד עומד בפתח, היה לו מבט עצוב. אני זוכרת שהוא
נכנס לבית ושאלתי אותו מה הוא עושה אצלנו בשעה כזאת, אני זוכרת
שהוא היה מרוחק וביקש שאני יעיר את ההורים, הוא התנהג כאילו
הוא לא שמע אותי בכלל, אני זוכרת שהייתי מבולבלת אבל הלכתי בכל
זאת להעיר את אמא ואבא, ההורים הגיעו אחרי כמה שניות בלבד הם
נראו לחוצים ואני לא הבנתי למה. אני זוכרת שאמא שאלה מה קרה
ואלעד לא ענה, הוא רק הסתכל עליי, אבא הבין את הרמז ושלח אותי
למעלה בחזרה לישון. לא הבנתי מה הולך שם, אבל התכוונתי לברר,
עליתי במדרגות ונשארתי שם. אלעד התחיל לדבר בקול חלש ועצוב,
באותה הזמן רות התעוררה אז עליתי מהר את המדרגות שנשארו
והשתקתי אותה כדי שההורים לא יגלו אותנו, סיפרתי לרות מה קורה
ושתינו ירדנו במדרגות לנסות להאזין לשיחה שמתנהלת למטה. ברגע
שהגענו למדרגות שמעתי את אמא בוכה: "זה לא יכול להיות הוא לא
יכול למות!", נתקפתי בהלה, הדמיון שלי התחיל לעבוד במהירות, כל
החתיכות פתאום התחברו לי וכל כך לא אהבתי את התשובה לשאלה של
רות (מי מת?), רצתי מהר לחדר שלך, המיטה שלך הייתה ריקה,
הדלקתי את האור מתפללת שבגלל החושך לא ראיתי אותך, המיטה נשארה
ריקה, רצתי למטה, רות המשיכה לשאול אותי מי מת, כל כך לא רציתי
לענות לה!, "אבא!!" צעקתי  "זה לא נכון בבקשה תגיד לי שזה לא
נכון!", העיניים של אבא היו אדומות ואמא ישבה על הרצפה ובכתה,
אבא לא ענה לי ואמא לא נראתה לי מסוגלת לדבר אז פניתי לאלעד
"תגיד לי שזה לא נכון! תגיד לי שזה בדיחה רעה!", אלעד המסתכל
עליי במבט עצוב כאילו עוד רגע הוא מתפרק לי מול העיניים אבל
הוא לא ענה לי, רות שעד עכשיו עמדה לצידי שקטה כנראה קלטה על
מה מדובר, היא צעקה על אלעד: "היא שאלה אותך משהו אז תענה לה!
דוד מת?!", אמא רק שמעה את השאלה והתחילה בזרם מחודש של דמעות,
ידעתי שזה נכון ידעתי שמתת אבל לא יכולתי לקבל את זה אני עדיין
לא מקבלת את זה! אבא לקח את אמא לחדר והחזיר אותה למיטה, הוא
נתן לה כדור שינה שתירדם מהר וחזר אלינו, רות בכתה, בחיים לא
ראיתי אותה ככה היא לא הייתה מסוגלת לזוז היא פשוט עמדה ובכתה,
אלעד שעד עכשיו הצליח לא לבכות נשבר, בכל זאת הוא היה החבר הכי
טוב שלך והמוות שלך כאב לו בדיוק כמו לנו, ואני, אני כמה
שניסיתי לבכות לא הצלחתי, אבא חיבק וניחם את רות ואני נחמתי את
אלעד שמאז ומעולם נחשב לחלק מהמשפחה ולכן לא הרגשתי מוזר שהוא
איתנו, בעז התעורר מכל הרעש, הוא שאל מה קרה לא יכולתי לענות
לו אז פשוט חיבקתי אותו, וככה עבר עלינו הלילה הראשון בלעדייך,
כולנו ישבנו בסלון מחובקים לא ישנים אבל לא ערים, כל אחד ישב
שקוע עם המחשבות שלו עם הרגשות שלו ולפעמים גם עם הבכי שלו. מה
שקרה אחרי זה קצת מעורפל בשבילי, אני זוכרת שבבוקר כולם הגיעו
אלינו, אני זוכרת שהרבה אנשים בכו אני זוכרת שאמא לא קמה
מהמיטה  אני זוכרת את אבא עם עיניים אדומות (הוא תמיד החניק את
הבכי שלו לידנו וניסה להיות אותו בן אדם חזק שתמיד היה ותמיד
הערצנו) יושב ליד השולחן אני זוכרת שרות ישבה על הרצפה בדיוק
באותו מקום כמו אתמול והתעלמה מהאנשים שניסו לנחם אותה, אני
זוכרת את סיון ובעז יושבים על הספה ובוכים אני זוכרת שאלעד לא
היה אני זוכרת שרוב היום שטפתי כלים ריצפה וכל מה שהיה באזור
שלי ואני זוכרת את סבתא מנסה להזיז אותי מהכיור מציעה להחליף
אותי אבל אני ידעתי שאני חייבת להתרכז במשהו אחרת אני יתפרק אז
הוזזתי אותה ממני, אחרי כמה ניסיונות סבתא התייאשה והניחה לי
לנפשי, כל האורחים הניחו לי לנפשי ואני רק שטפתי כלים.
את ההלוויה אני זוכרת בחלש, אני זוכרת את המקום המדויק שבו
נקברת ואת העץ שעליו נשענתי כשהרגשתי שאני לא יכולה עוד, אני
גם זוכרת את ההרגשה שהייתה לי, הרגשה מרוחקת כאילו כל זה לא
קורה באמת, לא לי. אני זוכרת שבהלוויה היו המון אנשים וגם ביום
הראשון של השבעה אבל אחרי זה אנשים התחילו לשכוח והמשיכו
בחייהם, ורק אנחנו נשארנו עם החור שנמצא במקומך. כל אחד
מהמשפחה הגיב שונה אבל בבסיס כולנו מתגעגעים וכואבים את מותך.
אמא לא יוצאת מהמיטה, בהתחלה חשבתי שזה שלב חולף רק עד שההלם
יעבור, אבל עברה חצי שנה ואמא עדיין לא זזה מהמיטה לא בשביל
לאכול לא בשביל לשתות לא בשביל כלום, היא מתנהגת כאילו היא
גוססת והיא רק מחכה למוות. אבא כל הזמן בעבודה, הוא חוזר הביתה
פעם ב... וגם זה רק שהוא מותש מעייפות והוא בא לישון 3-4 שעות
והוא חוזר ישר לעבודה. את אלעד אנחנו יותר לא רואים, הוא לא
ישב איתנו אפילו את השבעה ובהלוויה ראיתי אותו לשנייה אחת
בקושי, אני יודעת שכואב לו, הוא איבד את הרצון לחיות אחרי שמתת
ולקח לו הרבה זמן להתגבר על זה ולהמשיך בחיים שלו, ולהיות בבית
או לידנו גורם לרגשות האלו לחזור אליו אז הוא ניתק איתנו כל
קשר. סיון, עדיין מנסה לקבל את הרעיון שאתה לא איתנו יותר,
והיא לא מצליחה בזה כל כך, היא נכנסה למין עולם משלה, שבו אתה
עדיין חי וכולם מאושרים. רות, ברגע שנגמרה השבעה, נכנסה לחדר
שלה והתחילה ללמוד למבחנים ולבגרויות, היא זרקה את כל החיים
שלה והתחילה רק ללמוד וללמוד כל הזמן, חודשיים אחרי שמתת היא
סיימה את התיכון, ובשבילה זה היה סוף העולם, היא כבר לא יכלה
להסתתר מאחורי הספרים והלימודים ולשכוח את הכול והיא עדיין לא
יכלה להתמודד עם מותך, אז היא ביקשה דחייה מהצבא והתחילה ללמוד
באוניברסיטה, היא כל היום לומדת, ואם לא הייתי מכריחה אותה
להפסיק ולאכול גם את זה היא לא הייתה עושה. בעז מדחיק את הכול
הוא לא מכון לדבר על זה, הוא לא מכון לדבר עלייך אבל בכל זאת
אני שומעת אותו בלילות צועק את שמך מתוך שינה. הוא עושה הכול
כמו שביקשת, הוא רזה והוא מתעמל המון הוא מצטיין בלימודים
ועכשיו הוא הולך ללמוד בטכני, כמוך. ואני... אני היחידה במשפחה
שמקבלת את מותך, לפחות ככה זה נראה, אני יושבת עכשיו בחדר שלך,
אני היחידה שמסוגלת להיכנס אליו, הריח שלך כל כך חזק פה. פעם
אמרו לי שהריח זה הדבר האחרון ששוכחים, שהריח זה הדבר שתמיד
יהיה ותמיד יזכיר את המת. כמה שהם צדקו! הריח שלך דבוק בכל
הבית, הריח שלך נותן לי את ההרגשה שאתה תמיד איתי, אבל אני
יודעת שזה לא נכון, וכמה שזה כואב לי! אין לך מושג! החיים שלי
כל כך השתנו מאז שהלכת, מאז שהודיעו לנו שמתת, אני לקחתי על
עצמי את האחריות לדאוג לאחרים, להגיד לקחתי זה לא ממש מדויק,
אני היחידה שנשארה די שפויה אז הייתי חייבת לקחת עליי את
התפקיד. כולם מופתעים מזה שנשארתי חזקה, מי היה מאמין שמורן
העדינה לא תתפרק מדבר כזה, הם לא יודעים כמה אני בוכה אלייך כל
לילה כמה אני מתגעגעת כמה הזנחתי את עצמי והתמכרתי לדאגה
לאחרים, פעם איימת עליי שאם אני יתחיל להזניח את עצמי אתה תבוא
ותכריח אותי לדאוג לעצמי ולא משנה כמה אני יתלונן לך או איפה
תהיה. אז איפה אתה עכשיו? כבר חצי שנה שאני בקושי אוכלת, בקושי
ישנה, בקושי חיה, אבל אתה לא באת לתקן את המצב, למה אתה מפר
הבטחה? תמיד אמרת לי שהכול יהיה בסדר שאתה תדאג לזה, אז איפה
אתה עכשיו?! בתור האח הגדול שלי תמיד היית שם, עכשיו יש לי רק
חור גדול איפה שפעם הייתה דמותך. רציתי שתדע כמה אני אוהבת
אותך כמה אני מתגעגעת אלייך כמה אני רוצה שתחזור, כמה שכואב לי
וקשה לי מאז היום שבו הלכת ולא חזרת יותר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
Famous last
words:

וודו?
אני לא מאמין
בשטויות האלה!!


תרומה לבמה




בבמה מאז 20/9/04 8:21
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מורן שיר

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה