אבני צור (לזכרו של צור אור 1984-2004)



הטובים הולכים,
בדרך כלל לבד,
לפעמים בזוגות,
ובמקרים ממש מיוחדים הם הולכים בקבוצה.

והטובים הולכים,
לא מסתכלים לאחור,
מבטם פונה מעלה,
משאירים שביל אפרפר של עצב.

הטובים הולכים,
ומי שנשאר קצת זוכר,
ומי שלא רוצה לזכור בורח,
ומי שלא בורח בוכה, ושוכח.

הטובים הולכים,
אנחנו כאן.

זה שקט,
ואחריו עוד שקט,
וצלילים צורמים,
מרטיטים,
נוגעים,
גוועים.
ושקט אין.

סערה ואת נופלת,
גשמי זלעפות מדביקים אותך מטה,
רוחות של טירוף חולפות מעליך,
מביטה בירח,
בוכה.
ואין לאן לברוח,
אין גם לאן להביט,
כי השמיים מלאו כוכבים חדשים,
ואפילו בעננים שהיו כאן פעם,
יש כבר קרעים.
ומבין דמעותייך
המשקות אדמה חרוכה
הכוכבים מאירים
את צלך שנפל
ביחד איתך.

שלחתי פעם יונה,
עם עלה של זית
עד אליך, אמרתי
אולי עוד תביני,
אולי עוד תשכילי.
ארורה היונה,
ארורה את.

שדות הקטל.
ואנו כשתילים,
מעמיקים שורשינו,
כדי שיכאב יותר,
כשנמות.

וינואר שחור,
הרי לעולם לא תביני,
אצלך הוא חודש רגיל.
ומה יש לומר,
כדי שתוכלי ללמוד
את המחיר ששילמנו ביחד.
ואולי תגידי שזה לא מספיק,
אולי עוד תגידי יש להוסיף,
נחרוק שיניים,
נצא לשדות,
חגורינו איתנו,
ונמשיך לשלם,
כשחיוך נוגה על שפתינו.


                                      1-2/2004