זה היה ביום שישי, היום שפגשתי אותו. הוא היה גבוה ושרירי וגם
חכם. אני אהבתי אותו. חלמתי עליו בלילות. חשבתי עליו כשהייתי
משחקת בדגדגן. תמיד הסתכלתי עליו מרחוק, באותם מפגשים של ימי
שישי.
יום אחד קבעתי עם חברתי הטובה שאני אבוא אליה ונשחק אחת לשניה
בדגדגן. באמצע המשחק שאלה חברתי "תגידי, מי היית רוצה שישחק לך
בדגדגן?" הסמקתי והתביישתי, ואז סיפרתי לה על הגבר שאני אוהבת.
אחר כך הלכנו לקניון וראינו אותו.
יום למחרת יצאנו, אני והוא, לבית קפה. התיישבנו ודיברנו על הא
ועל דא, ואז, באמצע השיחה, שאלתי אותו, "רמי"
"כן"
"אתה רוצה לשחק לי בדגדגן?"
הוא שתק והסתכל על הרצפה.
"מ... מה קרה רמי?"
"מנוחה, אני חייב לספר לך משהו, יש לי פחד מדגדגנים."
בכיתי. בכיתי במשך שבוע שלם. כל הזמן רק כעסתי על אלוהים שברא
אותי עם דגדגן "אלוהים, לא יכות לברוא אותי נטולת דגדגן?!"
אחרי אותו שבוע החלטתי ללכת לכריתת דגדגן אצל רופא פרטי.
החדר של ד"ר פרנקנשטיין היה אפל וטחוב.
"אז מנוחה" אמר ד"ר פרנקנשטיין "את רוצה שאני אכרות לך את
הדגדגן?"
"כן" אמרתי בנחישות.
ד"ר פרנקנשטיין לקח מלגזה גדולה וקרב אותה אל הדגדגן שלי.
"מצטערת דגדגן" אמרתי לו "אבל זה או אתה, או רמי."
זה היה כואב. צעקתי וזעקתי.הרגשתי שגם הדגדגן בוכה בתוך תוכי.
בסופו של הטיפול הדגדגן נפל על הרצפה ללא רוח חיים. אך פתאום
הרגשתי שצומח לי משהו מבפנים.
"אוי לא!" אמר ד"ר פרנקנשטיין "צומח לך דגדגן חדש!"
"הפטר ממנו!"
"אי אפשר! הוא מטיטניום!"
"אבויה!"
"הוא גדל! הוא ממלא את החדר!"
ואז, לפני ששמתי לב, הדגדגן שלי בלע את ד"ר פרנקינשטיין.
הדגדגן החל לרוץ אל עבר העיר ולאכול כל מה שראה. הוא אכל אפילו
את רמי. בסופו של דבר, הדגדגן אכל את העיר, את המדינה, את
העולם והיקום ולבסוף, כשהוא היה ממש גדול, הוא אכל אותי ולא
יכולתי לשחק איתו יותר.
אותי זה משעשע |