בהתחלה, כשיוסי שומר הלילה הגיע עם חיוך מאוזן לאוזן, התיישב
אתנו בחוץ, התכופף קדימה כממתיק סוד והודיע לנו בלחישה נרגשת
ש"בדיוק עכשיו תפסתי את רז ושונית מזדיינים בתבן, סוף סוף משהו
מעניין בקיבוץ הזה", צחקו עליו כולם. "אתה חי לפני 30 שנה, אף
אחד לא הולך לתבן יותר, ראית יותר מדי סרטים על קיבוץ", הודיע
לו עידו חגיגית והשיחה המשיכה כרגיל. אבל החיוך של יוסי לא
נעלם ומתחת לשפם המגולח שלו הוא עוד מלמל משהו כמו "חכו
ותראו", ומהר להזמין מילקשייק וניל-תות, שהיה להיט באותו זמן.
אבל כשליאור, שבאותו יום היה מטורף בגלל שחיפה עלתה לליגת
האלופות, נשנק עם החצי ליטר גולדסטאר שלו ועיניו בלטו מהחורים,
השתתקו כולם ועקבו אחר מבטו. שונית הלכה לכיווננו, פניה באדמה,
ידיה בכיסים ושלט ענק של 'נתפסה בקללתה' תלוי מעל ראשה. כיוון
ההליכה לא השאיר שאלות פתוחות והעובדה ששונית, בחורה חייכנית
ומלאת רוח חיים, אפילו לא העיפה מבט לכיווננו כשחלפה על פני
הפאב רק הגדילה את החיוך של יוסי, שהיה בדיוק עסוק בלדוג את
הדובדבן ששחה בשאריות הקצפת. השקט נמשך גם בדקות הבאות, עד שרז
עבר על האפניים באותו כיוון, פניו מכורכמות שלא כהרגלו, ללא
שמץ מהחיוך המסורתי. אנחנו, שלא כל-כך ידענו מה לעשות עכשיו
ולאן הולכים מכאן, רק הבטנו אחד בשני עד שאייל מירפק אותי
ואמר: "זה הזמן לאיזה ג'וינט, לא?". כולם הצטרפו בשמחה.
השמועות בקיבוץ, כמו בכל קיבוץ, נפוצו במהירות, וכעבור יומיים
לא היה אחד שלא ידע ש"רז בוגד באישתו עם הצעירות של הקיבוץ".
לא היה אחד שלא ידע פרט לעידית, אשתו של רז, שכל הציפורים
השתתקו בחברתה. הסיפור הזה רץ כמעט חודש בקיבוץ, מלווה במבטים
סקרניים-משועשעים שהלכו עם הזוג לכל מקום אליו הגיע. השמועות,
כמו כל שמועות, הלכו ותפחו, ומ"כל הצעירות של הקיבוץ" הדרך
ל"כל בחורה פנויה, מילא מתנדבות, אבל תושבות!" היתה קצרה,
ואפילו הגיע ל"זה הכל בגלל שלאישתו אין את זה במיטה". ביום שבו
חיפה ניצחה את מנצ'סטר 3:0 בקפריסין זה הגיע לשיא עם "היא פשוט
לא מסכימה שיקשרו אותה" וליאור, שהגיע לפאב כולו ירוק, הזמין
בירה לכולם על חשבונו, ופלט בנחרת זלזול: "רק תשאירו את
הצעירים מתוך לתמונה בסדר? אני מבטיח שבנו הוא עוד לא נגע",
וכולם עברו לדבר על יעקובו וז'אוטאוטס שעשו צחוק מהמחליפים של
פרגסון.
איך הגיעו השמועות אל עידית לא היה לגמרי ברור. כיווני החקירה
המתקדמים שלי ושל ליאור הצביעו על שתי אופציות: הראשונה היתה
המכבסה, שכמו כל מכבסה היוותה את מוקד השמועות והרכילויות של
הקיבוץ, ולכן מטבע הדברים היתה חשודה תמידית. השניה היתה
הילדים בקיבוץ, שכמו כל הילדים היו בעלי פחות טאקט מהמבוגרים
וכנראה פלטו משהו ליד סתיו, בנם בן של ה-10 של רז ויהודית שמיד
רץ לספר בדמעות לאמא מה הילדים מספרים על אבא. הסיפור, כך
התברר, באמת הלך בכיוון הזה כשטובה, המטפלת הנצחית בת ה-60
שנדמה שקיימת בכל קיבוץ בארץ, נכנסה בוקר אחד, חודש אחרי
המקרה, לחדרו של המזכיר, סגרה את הדלת, וסיפרה לו שהיא חוששת
לעתיד הזוג מכיוון שהיא יודעת שעידית יודעת. המזכיר, איש נעים
הליכות שידע לשמור על הפה, לא סיפר את זה לאיש, אבל טובה רצה
משם ישירות למכבסה כדי לקחת את המצעים של בית הילדים ופלטה את
זה לאחת הכובסות, ומשם עלה הסיפור שוב לכותרות. אמא של סתיו,
כך התברר, לא התכוונה לעבור על זה בשתיקה והעניינים הלכו
והתדרדרו. הסימנים הקטנים, אותם סימנים שמבדילים לפעמים בין
זוג מאושר לזוג לא מאושר, החלו להופיע יותר ויותר. הורה אחד
שהולך עם הילד לבריכה, הגעה נפרדת לחדר האוכל, הפרש של כיסא
בין אחד לשני בשולחן האוכל, סימני הדמעות על פניה של עידית
ורז, שהחל להגיע שוב לפאב בימי שישי, יושב לבד על הבר - שותה
כוס אחרי כוס של גולדסטאר ומעשן סיגריות בשרשרת עד שלוש בלילה.
ואז, אחרי 2 ליטר של בירה בדם וניקוטין בכמות של חפיסת נובלס
שלמה, קם והולך מתנדנד לעבר היציאה, מלווה כרגיל בעיניים של
כולם, שהפעם היו מוצפות דאגה.
העננה סביב רז גדלה והקיפה גם את אשתו, צובעת את עתיד הזוג,
שעד לפני חודשיים תכנן את חתונת הכסף שלו בארצות הברית, בצבע
שחור מדאיג. ושוב, הקיבוץ רחש סביב האירוע חודש שלם ואז עבר
לדבר על ה-7600 החדש שהולך להגיע. נדמה היה שכולם התרגלו למצב
החדש - לדמעות, לשתיה - ומוכנים להמשיך את חיהם כרגיל, גם בלי
הנסיעה לחו"ל.
חצי שנה אחרי זה נשברה עידית ועזבה את הקיבוץ.

שני הבנים, דניאל בן ה19, קצין בדובדבן, וסתיו שבדיוק סיים
כיתה ד', העדיפו להשאר עם אבא בקיבוץ - ועידית לא התעקשה.
ושוב, כמנהג הקיבוץ היו הזוג הפרוד עכשיו נושא השיחה במשך חודש
עד שמצאו נושא חדש, הפעם איחוד הרפתות עם הקיבוץ השכן, שהיה
צפוי להיות "הדבר הבא בתחום הרפתות בארץ בפרט ובעולם בכלל".
רז, למרות הירידה החדה בשמחת החיים והעצבות הניכרת בעיניים
ובטון הדיבור, לא הפסיק ממנהגיו. הדבקות בעבודה נשארה אותה
דבקות, הבריכה נשארה מקום עליה לרגל גם בקיץ הארור ההוא ועדין
היה מגיע לכדורגל של ימי שבת, נותן את הגול השבועי במהלך מרשים
ויורד להגנה. חשובה מכל היתה ההצלחה שלו להמשיך לעקוב, גם
מהארץ, אחרי כל טרייד בליגת האנ.אף.אל - ליגת הפוטבול
האמריקאית - שהיה התחביב מספר אחד של שנינו (ומשום מה רק של
שנינו) בין החודשים ספטמבר לינואר, ככה שיכולנו, במידה רבה של
הצלחה ולמרות הקשיים, להמשיך לכסוס ציפורניים בציפייה לעונה
שעמדה להיפתח עוד פחות משלושה חודשים.
ואז, במארב פשוט, נהרג דניאל שלדברי מפקדו היה "ההבטחה הגדולה
ביותר שלקח מאתנו הטרור מאז ומעולם", אבל היה הרבה יותר מזה,
והיווה את העוגן בחייו של רז שהחלו להסתחרר בלי מעצור.
אנחנו, הצעירים, תמיד החשבנו את רז כאחד משלנו. כשהוקם הפאב
הוא היה הדי.ג'י הראשון והיחיד במשך שנים. במשחקי הכדורגל בשבת
והכדורסל ברביעי אפשר היה לראות את השחקן הגדול שהוא היה פעם,
וגם כשהוא התבגר, אז בן 51, עדיין היה מגיע בימי שישי בבוקר
לתקלט בעצמו מול רחבה ריקה. מנתק את הפלאפון ומתמכר למוזיקה.
פשוט היה לו את זה. תמיד ניתן היה לזהות את הצעיר שהוא היה
פעם, את הנפש של הילד. לא פעם תפסתי את עצמי חושב, שאם ככה אני
אראה כשאני אהיה גדול, אז זה לא גרוע כמו שזה נשמע.
רק שעכשיו כבר אי-אפשר היה לזהות בו את אותו בנאדם בכלל.
למשחקים הפסיק להגיע והיה הולך בשבילים, גבו כפוף, מדבר לעצמו.
חברי הקיבוץ החלו להתעלם ממנו כשעבר לידם, מלווים אותו במבט
מלא רחמים אחרי שהלך, גם בארוחות הצהרים איש לא רצה לשבת לידו
והוא היה בוחר שולחן ומתישב שם. מהעבודה בשדות הוא התפטר בעצמו
בעצת המזכיר ועבר לעבוד בחדר האוכל של הקיבוץ על מנת שישאר לו
יותר ויותר זמן לבלות עם סתיו, התקווה האחרונה והקרן היחידה
שנשארה בחייו. ובאמת, רק אתו דומה היה שהוא חוזר לעצמו, פניו
מביעות את אותו חיוך מסורתי, דבריו שנונים וצחוקו נשמע מרחוק
מעוד חידוד של הילד. מבטיח לו שדניאל שם, כמו ב'מלך האריות'
מסתכל עליו מהכוכבים. גם אנחנו, ותקופה מסוימת הדבר היה מצער
אותי ממש, הפנינו לו את גבינו. דווקא בימים בהם הוא היה צריך
את נוכחתנו יותר מכל לא היינו שם, כמו כל הקיבוץ. גם מסימני
התקווה שהופיעו כל פעם שהיה מגיע לארוחות החגיגיות של יום שישי
עם סתיו היינו נחושים להתעלם, והעדפנו להוציא את ראשנו מהמיטה
החולה שלו, מקווים לנס, ואולי האבל יחזיר את עידית אליו - אבל
היא מצאה לה בעל חדש.
וכך, כשהנושא החל לשקוע, עד כמה שניתן, בזיכרון הקולקטיבי של
הקהילה הקיבוצית, והמראה של רז גורר שולחנות באיטיות משוועת או
לוקח כיסא אחד כל פעם למקומו החדש הפך לשגרת חיים, יצאו ילדי
הקיטנה של הקיבוץ לטיול הקבוע של החופש הגדול לכינרת. וכמו
קללה של אל נקמות עתיק התהפך האוטובוס ושני ילדים נהרגו - אחד
ילד חוץ בקיטנה והשני סתיו כהן, הבן האחרון של רז.
מה שהפתיע בכל הסיטואציה היה שהטירוף לא הכה מיד. רז המשיך
להתנהג כרגיל, עד כמה שההתנהגות שלו אז היתה רגילה, ונדמה שכל
המקרה פשוט חלף לידו או כאילו הוא לא שמע שזה הבן שלו שנהרג.
בהלוויה הוא עמד, פניו קפואות, ולא הזיל דמעה אחת. רק כשכולם
כבר רצו לעזוב הוא נשאר שם, עומד ליד הקבר ולא זז גם אחרי כל
התחינות. יוסי, שומר הלילה, נשאר אתו בבית הקברות וסיפר יום
אחרי זה שהוא חיכה לו באוטו עד שתיים עשרה בלילה ורק אז רז
הגיע לאוטו, נכנס בלי מילה וישב בלי לזוז עד החניה. יום אחרי
זה רז כבר הגיע לעבודה כרגיל ושוב היה שוטף רצפות, עיניו
אטומות ובאזניו הווקמן המכובה שליווה אותו תמיד. לשלושה ימים
נדמה היה שהחיים כאילו נמשכים כרגיל ואז, בארוחת צהרים פלט
צביקה הפיסח, שהיה אחד האנשים הכי אגואיסטים וגם לא חכם גדול,
עוד הערה טיפשית מבית היוצר שלו - ש"לא צריך לרחם על רז באמת,
בסך הכל הוא מאוד נהנה מהעובדה שכבר שנה כמעט מדברים רק עליו
בקיבוץ". אני, שישבתי מולו, ראיתי איך כמו בסרטים הוא מסתובב
לאט ורואה את רז מביט בו במשך שניה אחת לפני שהתנפל עליו עם
הסכו"ם. רק כשרז נעץ את שיניו בגרון של צביקה נאות מישהו למשוך
אותו אחורה כדי שלא יהיו הרוגים, בסופו של דבר כולם חשבו
שלצביקה מגיעות המכות ולרז מגיע קורבן להוציא עליו עצבים.
סימני הנשיכה מהצוואר של צביקה נעלמו תוך שבוע והמזכיר
שכנעהכריח אותו לא להגיש תלונה. רז נלקח לביתו להרגע ומאותו
יום לא יצא משם, ואיש לא זכה לראות אותו. היחיד שהיה מבקר אותו
היה המזכיר, שבדאגה אבהית לצאן מרעיתו חשב על כל כבש והיה מביא
לרז כל יומיים אוכל, מצרכים וכביסה, ולוקח בתמורה שק חדש של
כביסה מלוכלכת ושתי שקיות מלאות זבל. גם יוסי עוד היה מספר
בהתרגשות הולכת ופוחתת שמדי פעם הוא היה יוצא לשאוף אוויר
ברחבי הקיבוץ, יושב על הדשא ומביט בשמיים. אבל לאף אחד כבר לא
היה רצון או כח לדבר על רז. הנושא, שהתחיל אז בפאב בתור עוד
רכילות עסיסית, הפך תוך שנה למקרה הכי עצוב שראה הקיבוץ מעודו,
וכולם רק הדחיקו, מעדיפים לדבר על השינויים שהקיבוץ עומד לעבור
בדרך להפרטה מלאה.

בתחילת חודש ספטמבר ניכר אצלי חסרונו של רז יותר מתמיד. לא
ברור איך זה יצא בדיוק אבל חובבי הפוטבול היחידים באזור כולו
היינו שנינו, והפעם לא היה מי שיעדכן אותי בהעברות ובתהליכים
לפתיחת העונה, ככה שלא הייתי ממש מעודכן. את פתיחת הליגה לא
החמצתי וישבתי, מפצח גרעינים, על הספה יד-שניה שלי בחדרי הקטן,
שהוקצה לכל צעיר בקיבוץ, חצי נזכר ברז חצי מתרכז בהצגת השחקנים
של לפני המשחק. הקבוצה שלי, טנסי טיטנס, שיחקה מול ג'קסונויל.
הדפיקה על הדלת הקפיצה אותי בהתחלה, וכשקמתי לפתוח כבר ידעתי
מי מצפה לי שם. רז היה חיוור יותר מכרגיל, תוצאה של חודשים
ארוכים בהם לא ראה אור שמש, מחזיק בידו את שישית הבירה שהיתה
באחריותו מאז שהתחלנו לצפות ביחד בשש שעות פוטבול של ימי
ראשון. חוץ מזה הוא נראה כרגיל, כפוף ומדוכא, רק משהו בעיניים
ובעמידה שלו שידר עיפות ויאוש. אני חושב שזה היה היאוש שהרגשתי
ממנו יותר מהכל שגרם לי לזוז הצידה ולתת לו להכנס, גם היום אני
לפעמים תוהה אם לא הייתי נוהג אחרת לולא הרגשתי שאין לי שום
ברירה הגיונית אחרת. רז נכנס, הכניס 4 בירות למקרר, פתח שתיים
והתישב לידי. הדקות הראשונות היו מביכות, לא ידעתי איך מדברים
עם משוגע עם תעודות ולא מצאתי מה לומר. הוא שבר את הקרח
כשהתחיל לדבר על המשחק: "מקנייר שחקן ענק, אבל לא תגיעו רחוק
איתו. היום תנצחו אולי, אבל מקסימום שלושה משחקים והוא נפצע
שוב, ואת מי הבאתם בתור מחליף? איזה רוקי אחד שנבחר בסיבוב
השלישי של הדראפט". הקול שלו היה חלש ויבש ואני ישבתי מהופנט,
מפחד לזוז, מנסה להבין לאן נכנסתי ואיך. רז פתח את הפה שוב
כאילו רוצה להוסיף עוד משהו וסגר אותו אחרי רגע, לא בטוח בעצמו
פתאום. "אני..." גם הקול שלי יצא חורק ועלוב, כחכחתי בגרוני
ופקדתי על עצמי לדבר: "אני דווקא אוהב אותו", זה היה הרבה יותר
טוב, "עושה לי טוב לדעת שלוחם כמוהו נמצא על המגרש, מוביל את
הקבוצה שלי". מקנייר היה נושא מוכר, שכבר דיברנו עליו עשרות
פעמים, ואולי היה טוב להתחיל מנושא כזה. המתח באוויר פחת
ושנינו השתחררנו. באותו יום דיברנו רק על פוטבול, מקפידים לא
לעבור את הגבול, כאילו מגששים, בודקים שהכל בסדר. כשרז הלך,
אחרי 6 שעות של פוטבול, העברתי יד על המצח וגיליתי שאני מזיע.
נכנסתי להתקלח.
שבוע אחרי זה הוא חזר שוב, ושוב, ושוב, כמו בימים הטובים של
פעם היינו נהנים מתחביב שהוא רק שלנו בימי ראשון (ובימי שני
כשהיו משחקים חשובים באמת). לאט לאט הקרח הלך ונסדק, ומשיחות
שנטו לפוטבול התחלנו לגלוש לנושאים אחרים, אישיים יותר. אני
הייתי אז בדיוק בן 23, מחפש את עצמי במסלול צעירים ועושה כסף,
נהנה מחיי הכלום בקיבוץ ותוהה מה לעשות עם עצמי הלאה, ועלי
דיברנו בעיקר כי לא ידעתי איזה שאלות לשאול עליו. רז עדיין היה
ספון בדירה שלו, יוצא רק להביט בבניו בכוכבים או לראות פוטבול
איתי, ועם הזמן הלכה הבדיחה השחוקה שלי, "אבל תשאיר את הטירוף
בחוץ", ואיבדה מעצמתה - לפחות איתי זה היה רז של פעם. אחרי
חודשיים של המשולש אני-רז-פוטבול הבאתי, לבקשת המזכיר, את רז
לארוחת צהרים בחדר אוכל. כשרז יצא מהבית שלו הוא נראה אבוד
ומסכן, כפוף כולו, מדדה אחרי. לא הייתי בטוח שהוא ימשיך ללכת
בכלל אם אעזוב לו את היד והוא לא ישאר שם לתמיד, עומד באמצע
הכלום - המשכנו ללכת. יום אחרי זה רז כבר הגיע לבד, לפני,
וחיכה לי בכניסה. ככה זה נמשך שבועיים, כשהוא מגיע לארוחות
ומתישב תמיד לידי, מדבר רק אלי, מתעלם מהסביבה והסביבה מתעלמת
ממנו. לבי היה חצוי באותם שבועיים ולמרות השיפור הניכר והבטחות
המזכיר שאני "עושה עבודת קודש, אמא היתה גאה בך", תמיד כשהבטתי
בו הייתי נזכר ברז הישן שהיה מופיע תמיד בימי ראשון בערב. אחרי
שבועיים כאלו הצעתי לו, בחשש כבד, לבוא איתי ביום שישי לפאב.
רז שוב נכנס לתנוחת חוסר הביטחון - אז הלכנו. ישבנו על הבר,
שותים גולדסטאר כהרגלנו מאז הבריאה כשזוג זרועות לבנות ודקות
עטפו לי את הצוואר, זוג שפתיים נצמדו לזיפים שלי וקול סקסי
בכוונה לחש לי באוזן: "התגעגעת אלי?". שני.

שני היתה בחורה בת גילי, מקיבוץ שכן, שלמדה איתי באותה שכבה.
האמת שעד סוף בית הספר בקושי הייתי מודע לקיומה - עוד ילדה
בשכבה. לא יפה מדי, לא חכמה מדי, לא מעניינת מדי ולמרות שתיים
עשרה שנה של לימודים משותפים המעגלים שלנו אף פעם לא חפפו ממש.
היחסים התקרבו לפני 4 שנים, בשנת שירות שעשינו ביחד ב'שומר
הצעיר' שם בילינו יותר ביחד והכרנו קצת יותר. שני יצאה מהתקופה
הזאת עם שריטה לא קטנה שעשתה את החיים בחברתה להרבה יותר
מעניינים ומרגשים, גם המראה שלה, שלפני זה היה לא יותר מממוצע,
נהפך עם הזמן למראה בוגר ובשל יותר. בכלל הרמה של היופי שלה,
כפי שהגדיר זאת ליאור, "עלתה מרמת הכיתה לרמת החטיבה, לפחות,
בלי לדבר על החיוך", כי לשני היה חיוך שהיה מסוגל בבת אחת לתת
לך להרגיש כמו ביום סערה שאתה מתכרבל מתחת למיטה עם שמיכת פוך
וכוס שוקו חם, מחבק את החברה שלך ורואה את הסדרה שאתם הכי
אוהבים בטלוויזיה או שומעים את הדיסק שלכם ברדיו - הכל חם
ונעים ורק אתה והיא. הבעיה עם שני היתה שלמרות האופי והיופי
היא לא היתה מסוגלת להתמיד בכלום, ותמיד כשמישהו היה מתחיל אתה
עם שאלה בנאלית כמו 'מי היא' היתה נשענת קדימה, זורקת את ערמת
השער השחור המבריק שלה מעבר לכתף, מביטה בבחור במבט מצועף דרך
השיער, ואומרת בקול נמוך: "אני? אני עוד קיבוצניקית מהשורה",
ואחר-כך לוקחת אותו לסיבוב על רחבת הריקודים, נותנת לו לגעת פה
ושם, אולי נשיקה קטנה וכמעט תמיד משאירה אותו עם חצי תאוותו
בידו, מתנפלת על אחד החברים הטובים בנשיקות ומכריזה: "אבל היום
אני נשואה לו". "למה את עושה את זה?" שאלתי אותה באחת הפעמים
שהיא החליטה להתחתן איתי, שני צחקה את הצחוק שלה שהזכיר לי
ציפורים עפות בעננים לבנים ושמים כחולים ולחשה: "מכיר את
התמונה של לאונרדו דה-וינצ'י? שהדמויות כמעט נוגעות אחת בשניה?
אז ככה הוא בטח מרגיש עכשיו", ונתנה לי עוד נשיקה. במסיבת
השחרור משנת השרות, שיכורים ומרוצים יצא לנו לעזוב את המסיבה
לשלוש שעות ולחזור מרוצים יותר ושיכורים פחות אחרי שהבטחנו
לעצמנו שזאת "הפעם הראשונה-היחידה-והאחרונה", "סה"כ שלוש
פעמים, ואני מקווה שנהנית משלושתן" ציטטה שני מתוך אחד הספרים
שקראה. לפני שנה נסעה לחפש את עצמה בדרום אמריקה ולפני שבועיים
חזרה, מבטיחה ש"התגעגעתי עד אין קץ, כל יום בכיתי שאני לא
לידך" ושהיא תבוא לבקר אותי בהזדמנות הראשונה.

עברנו לשבת על הספות, אני סוחט משני סיפורים וחוויות כדי לגלות
שהיא לא השתנה בכלל ו"גם את הגויים הפלתי חלל אחד אחרי השני,
ברור". אחר-כך הלכתי לקרוע את הרחבה ולהגשים את נוהל אפס מאחד:
להתחיל עם בחורה אחת כל שבוע שתגיד לך לא, והשארתי את שני, שלא
רצתה לרקוד, ביחד עם רז, שהחליט שהוא דווקא נהנה וישאר.
יום ראשון שאחרי זה הוקדש לנושא אחד בלבד: שני יהלום,
השקפותיה, עברה, אהבותיה וכל שאלה אחרת שעלתה במוחו הקודח של
רז שחזר להראות סימני חיים גם מחוץ לפוטבול וסיים את הערב
כשהוא עומד בחוץ, קצת פחות כפוף מהרגיל, וביקש אישור להתחיל
איתה. "אני לא אבא שלה, אבל אני אבדוק, לילה טוב" עניתי ובהיתי
בו הולך לחדרו. כמעט 30 שנה הפרש, בחור שביר ומשוגע שחייו
מאחוריו, בחורה מופרעת ומקסימה שכל חייה לפניה - שום דבר טוב
לא יצא מזה, חשבתי כשנתתי לו יום אחרי זה את הטלפון שלה אחרי
ששני אמרה שאין לה בעיה.
שבוע אחד יותר מאוחר שני כבר ראתה אתנו את המשחקים של יום
ראשון. היא אמנם שתתה טובורג ונרדמה לפני הסוף, מה שהעיד שהיא
לא קיבוצניקית אמיתית לטעמי, אבל בסה"כ הערב הוכתר כהצלחה
יחסית, במיוחד כשלקראת הסוף התהדקה ידו של רז סביב כתפה ושני
המנמנמת, השעינה את ראשה על כתפו. מבט העונג על פניו של רז היה
כל-כך מפתיע, שבלעתי קליפה של גרעין והשתעלתי במשך 5 דקות,
פולט שאריות על השטיח מסיני, מאז מותו של סתיו לא ראיתי את
המבט הזה אצלו. All you need is love, התפנתי לחשוב לעצמי בתום
הערב מיד אחרי שסיימתי לקלל את אדי ג'ורג שגרם לנו להפסיד עוד
משחק.
שני נכנסה למשולש האינטימי של ימי ראשון והפכה להיות בו עוד
צלע. בהשראתו של רז, שרוחו התרוממה פלאים בנוכחותה, היא בחרה
גם בניו אינגלנד פטריוטס שקרטעו לעצמם בעונה פושרת שאחרי
אליפות ואני נשארתי לבד. "את גם אוהדת הפטריוטס, גם מוציאה לי
את העיניים כשאת איתו וגם לא שותה גולדסטאר, אני לא יודע למה
אני נותן לך להכנס לחדר שלי בכלל", הייתי מתמרמר עליה בכל שבוע
מחדש ובכל הפסד נדיר של טנסי, אבל שני הוסיפה הרבה אוויר לדירת
החדר וחצי שלי והאהבה בינה לבין רז, למרבה הפלא, לבלבה. למעשה,
האהבה ביניהם כל-כך לבלבה שלכבוד הפליאוף אליו ניו אינגלנד לא
העפילה וטנסי כן, היא החליטה לבוא לגור ביחד אתו בקיבוץ
והתקבלה למועמדות. "מה את מוצאת בו?" שאל אותה במרירות ליאור
המדוכדך ביום שבת, אחרי עוד תיקו מאכזב של חיפה שהחלה לאבד
גובה במרוץ לאליפות. שני חייכה: "הוא מצחיק אותי, הוא בחור טוב
מאוד ומורכב, והטירוף שלו עושה אותו משגע במיטה", הוסיפה
בעיניים נוצצות ופרצה בצחוק, מעבירה יד בשיער. ליאור הביט בה
והזמין עוד סיבוב של בירה ואת איגבני יעקובו בחזרה מאנגליה,
מפזם לעצמו את "ארוכים הלילות מיום שעזבת".
והחיים נמשכו, סבוב רדף סבוב ובסוף גם טנסי הודחה כהרגלה רגע
לפני הסופרבול, נותנת לרז לחגוג על מקנייר אהובי. הקשר בין
שלושתנו הלך והעמיק מיום ליום אפילו בלי פוטבול. שני נראתה
מאושרת, בחברתנו היה זה רז של פעם למרות שבלעדנו היה חוזר
להתנהגות הרגילה שלו, ועדיין לא חזר לעבוד בקיבוץ. ואני?
עבודה-שינה-סמים הספיקו לי באותם ימים מאושרים. אבל בסוף,
מגורה מהסיפורים של שני ומרגיש לחוץ וצפוף בקיבוץ, החלטתי
לצאת.
"אני טס", סיפרתי להם יום לפני הסופרבול אליו התכוננו בשיא
המרץ, מתעלמים בהפגנתיות מהבחירות שהיו יומיים אחרי זה, "חצי
שנה במזרח הרחוק, אולי שמונה חודשים. אני מתכנן לחזור בדיוק
לתחילת שנת הלימודים באוניברסיטה בת"א. מי יודע, אולי עוד יצא
ממני איזה עופר שלח".
שני ורז הסתכלו אחד בשני ושתקו. בקול שקט סיפרה לי שני שגם היא
הודיעה לרז שהיא רוצה לעזוב, "לא אותך, עיניים", אבל היא היתה
צריכה להרוויח כסף לפני הלימודים כי הקיבוץ שלה לא התכוון לממן
אותה ובטח לא הקיבוץ שלנו, ורצתה לעבור לת"א, לעבוד וללמוד
לפסיכומטרי - "אם אני אהיה טובה מספיק אולי אני אבוא אליך
לת"א. תחכה לי?" צחקה. הבטתי ברז, שלא נראה עצוב, רק מהורהר,
"אם הוא ירשה לי" אמרתי.
"גם אני נוסע" בישר לי רז, כחלק משבוע העוזבים, יושב חבוק
ידיים עם שני מולי בחדר שלי ונראה שמח אפילו יותר מהתקופה
האחרונה. התברר שהוא חשב על תכנית ברגע ששני סיפרה לו שהיא
רוצה ללכת. הוא התכוון לטוס להולנד יום אחד אחרי לדוד שלו שחי
שם, "יש לי אזרחות הולנדית, ויש לי איפה לחיות, ויש שם חיים
טובים וקצבאות יפות אפילו למובטלים" הסביר לי בפעם נדירה ששני
לא היתה. "ואני אוכל לבנות את עצמי חזרה אולי. עד לפני חצי שנה
חשבתי שאני מת ועכשיו, בזכותכם אני יודע שאני עוד לא. אבל אני
צריך מקום אחר, אווירה אחרת, כמה שיותר רחוק יותר טוב
מבחינתי", הוא אמר בדמעות ואז חייך לפתע והוסיף: "ובכלל מי
רוצה להיות בחברת ישראלים כשהוא מזדקן ויכול לא?".
הפרידה של שני ורז לא היתה יפה. שני חשבה שהוא רצה לעזוב לתמיד
עוד לפני שהיא אמרה שהיא הולכת, ורק אחרי תחנונים רבים והבטחות
שנשים כל-כך אוהבות היא התרצתה ועשתה ככל יכולתה כדי שימינו
האחרונים כשלישיה יהיו מאושרים ככל הניתן.
"אתה... אני... אף פעם..." התקשה רז לנסח את עצמו יום אחד לפני
שעזבתי, וגם לא היה צורך. אחרי השנה האחרונה, שלפעמים נראתה
כמו 10 שנים, הבנו אחד את השני מספיק טוב. "הגיע הזמן", אמרתי,
"כבר מזמן בא הזמן" החזירה לי שני בחיוך השובב שגרם ללב שלי
לאבד דפיקה אחת, "ובני-בן-בוני חייב לראות דברים אחרים",
וחיבקה אותי, "עכשיו לך לפני שהוא יתחיל לבכות באמת" לחשה לי
בקול שהיה אמור להגיע לאזניים של רז. "אל תדאג", הוא החזיר לי,
"אני את כל הדמעות שומר בשבילה, למחר" וקרץ. נפרדתי מהם חבוקים
- תמונה נצחית של זוג מאושר שתלווה אותי במשך שבעת החודשים הכי
מטורפים של חיי.

כשחזרתי ארצה גיליתי ששני קיבלה 692 בפסיכומטרי, עברה אותי
בשתי נקודות ("אבל בנות תמיד היו חכמות יותר") וכבר התקבלה
לת"א ומצאה לנו דירה במחיר מציאה לא רחוק מהאוניברסיטה. "זאת
סיבה למסיבה", הכריזה באוטו בדרך חזרה משדה התעופה אליו התעקשה
להגיע ביחד עם הוריי, "נוכל לחגוג כל לילה, להשאר ערים עד
מאוחר, לאכול את כל הגלידה, לעשות מסיבת פיג'מות וקרב כריות!",
ההתלהבות היתה בשיאה, "אין בעיה, אבל הבירות לפוטבול עלייך"
קבעתי ועברנו לדבר על התכניות למרות שקצת חששתי לבלות את כל
ימי בחברת בחורה כל-כך לא צפויה.
דאגותיי היו חסרות בסיס והתברר לי לאחר זמן קצר איתה שהתקופה
בה חיתה לבד והיתה תלויה רק בעצמה מאוד ביגרה אותה. עדין היתה
מצחיקה ושובבה אבל גם אחראית ושקולה יותר, ככה שהטירוף נעשה
יותר נוח.
עם רז היינו ממשיכים להתכתב במיילים דרך קבע, בערך פעם
ביומיים, ולדבר בטלפון פעם בשבועיים. הוא הסתדר שם, הבטיח לנו,
המשפחה דואגת לו והוא אפילו מצא עבודה נוחה בתור מוכר באחת
מרשתות הסופר שם ונהנה מהחיים. "ובחורה?" התעניינה שני באחת
הפעמים, "הבחורה היחידה שאני רוצה נמצאת בארץ" הבטיח לה רז,
"אבל לא מספיק רוצה כדי להעיק עליה כל חייה".
בלי להרגיש בכלל התחילה עוד עונת פוטבול, ואני ושני לבד ישבנו
לצפות בה, כל אחד מהצד שלו של המתרס. בהתחלה היינו פשוט יושבים
שם, מסתכלים על המשחק ונהנים מהאווירה של יום ראשון, ועם הזמן
הלכנו והתקרבנו, בהתחלה הישבנים, אחרי זה הידיים ובסוף גם
השפתיים - "שני ואני ביחד" בישרתי לרז בשיחת טלפון מיוחדת אחרי
התלבטויות שאולי זה יפגע בו שוב, פוחד ממה שעומד לנחות. "טוב
מאוד", הוא נשמע בסדר, "היא אף-פעם לא נועדה לי. אתם עוד
תתחתנו, רק תזמינו אותי, טוב?" כאילו שאפשר אחרת.

שלוש שנים אחר-כך, במהלכן חגגה ניו אנגלנד אליפות נוספת וטנסי
שלוש אכזבות נוספות, בראש הר בנטל, המקום הכי יפה בארץ, אליו
נסענו בטיול סיום הלימודים, הסכימה שני להצעתי ונבואתו של רז
התגשמה. להזמנות שלנו הוא הגיב בהתלהבות של ילד והמיילים,
שבינתיים נעשו שבועיים, חזרו להיות על תקן יומי בהם רז דרש כל
פרט אפשרי, החל מאיפה עושים את החתונה ("על הדשא בקיבוץ, כמו
שסבתא היתה רוצה") ומה לובשת הכלה ("רק תחתונים וחזיה")
המאושרת. למרות ההתלהבות שקרנה ממנו ההרגשה היתה שהוא לא יבוא,
המרחק, הריחוק, המאמץ הנפשי והפיזי - ואנחנו לא ציפינו ולא
התאכזבנו. את השקט שהשתרר מרגע שהוא לא הגיע שבר מכתב עבה
מהולנד, המכתב הכיל כרטיס טיסה הלוך חזור לישראל, קלף ברכה,
צ'ק ומכתב התנצלות קצר שאמר: "רציתי, באמת רציתי, נהיה בקשר".
בלי הסבר ובלי כלום. הוא ידע, כמונו, שאין צורך בהסברים, הבנו
מה קרה טוב כמוהו.
"שני בהריון, רז, חודש שמיני, זה בן. חשבנו לקרוא לילד דניאל",
אמרתי לרז בטלפון, שנה אחת אחרי ירח הדבש שלנו, מקווה ולא
מאמין שאולי זה יביא אותו ארצה. מעבר לקו שמעתי התנשמות חנוקה
והתיפחות קצרה. "תודה אורן, שוב תודה, אני אנסה להגיע", היה כל
מה שאמר לפני שהרגש השתלט עליו לגמרי ואני נשארתי מאזין
לשפופרת הפולטת יפחות דקות. אבל רז מצא את מקומו לבסוף בעולם
והצליח לחיות בו בשלום, עם המשפחה שנותרה לו רחוק מכל שברי הלב
שסימלו עבורו ארץ הפלאפל, אותי ואת שני, ולא הגיע גם הפעם.
"אתה יודע", אמרה לי שני בערב קסום אחד באביב הנצחי של חיינו
כשדניאל בן החודשיים שזה עתה סיים לינוק מעורסל בחיקה, "לפעמים
אני חושבת שכל הסיפור עם רז היה פשוט מתנה משמיים, כמו שליח
שהגיע כדי להראות לנו את הדרך". ואני הבטתי בבחורה היפה שנשענת
עלי, בילד ששקלתי ברצינות לקחת למיטה רק כדי לתפוס את מקומו,
שאפתי עמוק את הריח וחשבתי כמה מזל היה לי בחיים וכמה מלאכים,
כולל ההוא בהולנד, ליוו אותי במהלכם.