נפלה לי מהיד כוס זכוכית.
ניסיתי לאסוף את החלקים וחתכתי את ידי.
טיפות זלגו כי חשבתי רק עליך.
לא הבנתי איך ככה יכולת ללכת
בלי נשיקת פרידה או מילות אהבה
שבדרך כלל אליהן אני רגילה.
לוקחת מטאטא ומרימה את החלקים השבורים.
מנסה לחברם
אבל הם כל הזמן מתפרקים.
שומעת צלצול,
רצה ישר לטלפון
במחשבה שאולי זה אתה, כן, כי אני נושמת אהבה.
אמא, כן, הכל בסדר, ניתקתי את הטלפון.
רועדת, פוחדת, מתחננת שזה לא נגמר ושאצליח לחבר את החלקים.
כאבים וגלי חום בקרבי הרגשתי.
מנסה שלא כולי אתפרק.
נשברתי!!!
נפלתי אל תוך מיטה קשה, ריקה, שעות ארוכות בוכה, כואבת,
שורפת.
החלטתי לצאת החוצה, חייבת לשאוף אוויר.
משאירה את החלקים השבורים במטבח, אולי אצליח לחברם אחר כך.
מנסה לנקות את עצמי, מחשבותיי, ללכת לאיבוד.

לא יכולתי יותר.
התעלפתי.
בתוך שלולית התרסקתי.
קמתי, שכחתי.
לא הבנתי מה אני עושה בחוץ, בקור.
בדרך חזרה נזכרתי, אבל לא התחלתי שוב לבכות.
הבנתי.
לעולם לא אצליח לחבר את החלקים שוב.