כן היו זמנים שלא יכולתי להירדם באוטובוס או ברכבת מלי לכרוך
את זרועו סביבי. להסתובב עם הגב אליו והפנים לחלון, לקפל שתי
ברכיים לחזה (האם אתם מסוגלים לתאר לעצמכם את העיוות?) וכך,
בתנוחה עוברית, כפות רגלי היחפות מונחות על חלון האוטובוס
הציבורי, בוטות יחסית. ואז לא יכולתי לעצום עין מבלי להניח את
ראשי בנקודת החיבור הנעימה שבין זרועו לכתף, נקודה שעד לפני
כמה חודשים הייתה רק שלי, ומוגנת ומאושרת וחמימה לפני השינה,
לעצום עיניים לעולם ולישון את השינה הכי מתוקה. כמוה לא ישנתי
אחריה.
ואותה בועה של אושר ומתיקות הייתה שבה  מתפוצצת בי גם כשהוא
היה משתיק אותי מקשקושי הבלתי נלאים בנשיקה ואומר שהוא "מת
לישון", ומניח ראש על בירכי וחובק את ירכי, שם באוטובוס. ואני
הייתי משתתקת, כי מה זה הבלי העולם אל מול האפשרות לבחוש לו
בשערו בכף יד פרושה. להעביר לו אצבע מצמררת על הפלומה הדקיקה
של עורפו.
ולפעמים הוא ניסה להירדם באותה ישיבה מתוחה של אנשים שמרגישים
נמוכים מידי, ואני הייתי מכסה את בירכיו במעיל שלי, הירוק עם
הפרווה של הקצינים, ומניחה לשתי אצבעות לשוטט תחת החולצה,
חודרת בין שני כפתורים כדי לחמוד פיסת עור של בטן, מכוסת שיער
במרכזה וחלקה בצדדיה. משרטטת את גבולותיה של צלקת נשכחת מימי
ילדות.
ופעם אחת, ואולי יותר, נשכבתי כולי שרועה על ארבעת הכיסאות
הפנויים מאחור באוטובוס חשוך, דוהר דרומה, והוא ישב בחמישי,
ורעב פתאומי גרם לי להניח עליו ראש בגובה מפשעתו, ולשון
התלוותה לאצבע שגיששה באפילה אחר הכפתור המחורבן, לפתוח אותו
אחת ולתמיד, ואלמלא המבוכה שתקפה אותי פתאום כמו אויב, הייתי
הולכת על זה עד הסוף.

חודשיים אחר-כך, ניסה קצין צעיר להצליב איתי מבטים באוטובוס.
הוא עמד מעלי, נשען על העמוד, ושתי זרועותיו מונפות אל-על,
אוחזות חזק במעקה, רומזות על יכולתו לאמץ גוף צעיר וכמהה. ריחו
ניחוח אדמה ומדים וזיעה יבשה של חיילים.
הוא חייך בידידות והניע שפתיו כרוצה לומר דבר-מה.
הסבתי פני לחלון.

מאז לימדתי את עצמי להירדם באוטובוסים.