אני שוב כאן. עברו שבע שנים מאז שעזבתי את לונדון. 10 שנים מאז
שהגעתי לכאן לראשונה. צ'רינג קרוס בלילה נראה אותו הדבר. זה לא
שהזמן לא עובד בלונדון. 10 שנים הן פשוט לא זמן פונקצינלי
להשתנות. הצצתי לכיוון תחנת האנדר-גראונד, הרכבת האחרונה עברה
לא מזמן. ב- 11:00 בלילה סוגרים את העיר. לתירים. לא למי שיודע
לאיפה ללכת. הצצתי לתוך התחנה, קבוצת ההומלסים היתה שם כרגיל.
מתכוננת למערכה הבאה בקרב נגד הקור. הומלסים, למרות השם, הם לא
כמו מחוסרי דיור. ההבדל הוא מהותי וחד. הומלסיות היא דרך חיים.
למסתכל מבחוץ נראה תמיד שאין להם פנים. הם קולקטיב שמשאיר רושם
מאד שטחי. נכנסתי לתוך התחנה. ג'והן לא היה שם. אפשר להגיד
שמאז אותו יום שלישי, אף פעם לא ראיתי אותו שם. המשכתי ללכת
לכיוון הבר שבפינה, במורד הרחוב לכיוון לסטר סקוור. קניתי מנה
כפולה של וויסקי והתיישבתי בפינה. לפני שהספקתי ללגום, צדה
עיני את אלבר. הוא ישב ודיבר עם בחור צעיר שהתחיל ללבוש את
מעילו וכנראה עמד לעזוב את המקום. חיכיתי שעיניו של אלבר יצודו
אותי, וכשמבטינו הצטלבו, העליתי על פני את ארשת חצי החיוך
המיסתורית שלי. זאת שלטענת תמר משווה לפני מראה דבילי של ילד
מוגבל. אלבר ניגש אל השולחן שלי: 'היית אמור להגיע מחר לא?'
רוקנתי את כוס הוויסקי וקמתי: 'הטיסה הייתה ב - 11:00 בבוקר
ולא בערב כמו שחשבתי, בוא, אני רוצה ללכת לאיזה מקום'. יצאנו
מהבר והתחלנו לפסוע לכיוון התחנה. 'טוב לראות אותך, כבר חשבתי
שאף פעם לא תחזור' אמר אלבר בסתמיות. 'יש כאן איזה קפה,
סנדוויץ' בר, שאני רוצה לבדוק' אמרתי לו. הובלתי אותו דרך מספר
סמטאות אל מאחורי התחנה. לא האמנתי שאזכור את הדרך, והאמת היא
שלא זכרתי אותה. איך שהוא הגעתי. המקום נראה אותו הדבר, השלט
המרושל טען שכאן ניתן לקבל שתיה חמה, ארוחות בוקר וסנדווצ'ים
מכל הסוגים. המקום היה מהסוג שמפתה מאד לומר עליו פשוט אבל
נקי, אלא שלא היה שם נקי. התישבנו ליד השולחן, תוך שאנו מזיזים
את שיירי האוכל והצלחות המלוכלכות אל הפינה. הזמנתי לי כוס תה
וכריך ביצה עם נקניקיה. אלבר לקח לעצמו כוס קפה ומאפין. ליד
השולחן השני ליהגו בקול שלושה הומלסים. שניים מהם, גברים בשנות
השלושים, ניסו להרשים את השלישית שנראתה מוטרדת במשהו אחר.
אלבר הביט בי ולא אמר דבר. לגמתי מן התה החם. מכיוון שאלבר לא
עמד לשאול אותי או להאיץ בי, התחלתי לבד. ישר לענין. ביום
השלישי שלי בלונדון מצאתי עבודה כשליח, וחדר, או יותר נכון
גומחה למגורים. הייתי חייל משוחרר, חדש בעיר הגדולה, עוד לא
הצלחתי להפנים אפילו לאיזה צד מסתכלים לפני שעוברים את הכביש.
למחרת בשמונה הייתי אמור להתייצב במסעדה. נער שליח. את כל הכסף
שהבאתי איתי נתתי לבעל הבית, אשר הסכים באדיבותו כי עבור החודש
השני אשאר חייב ואשלם לאחר שאקבל משכורת. היתה בי תחושת הקלה.
הנה, אני מתחיל להסתדר. לקחתי את ה- Z-A שלי, הלא הוא מפת
לונדון, ושמתי את פעמי אל תחנת הרכבת התחתית. בכיסי היו פאונד
אחד ו- 20 פני וכן כרטיס הנסיעה היומי, המקנה לי זכות נסיעה
בכל הרכבות והאוטובוסים בעיר, עד לסוף היום. לפני שנסעתי לעיר
הגדולה שאלתי מתי הרכבת האחרונה. 'ב11:00- בלילה' ענה לי בחיוך
פקיד המודיעין, 'אבל אם פיספת אותה, יש בכל שעה עגולה, אוטובוס
לילה שנוסע בדיוק במסלולי הרכבת'. אלבר הסתכל בכוס הקפה הריקה
שלו, וסימן לבעל המקום, גברתן בעל חיוך חביב, שכבר היה בדרכו
עם ספל נוסף. ניצלתי את ההפוגה ונגסתי בכריך שלי. טעם מזכיר
נשכחות. במשך חודשים זה היה התפריט היומי שלי. ניגבתי את השומן
שנזל על סנטרי וחייכתי אל בעל המקום שאחז את הספל הריק שלי.
כן, הנהנתי בראשי, כוס תה נוספת בהחלט יכלה להיות במקום. 'בכל
מקרה', פניתי שוב אל אלבר, נסעתי אל מרכז העיר (הסוף המערבי אם
לדקדק בתרגום). שוטטתי מחוץ למועדוני סוהו, משם אל לסטר סקוור
ולבסוף נכנסתי אל פאב שהיה לא רחוק מהתחנה. הכסף בכיסי הספיק
בדיוק לפיינט גינס, ישבתי בשתיקה לוגם ובוחן את הפרצופים
מסביבי, איש צעיר בעיר זרה. ב11:30- סגרו את הפאב. יצאתי
והתחלתי לשוטט לכיוון התחנה. בכניסה לתחנה התכוננו ההומלסים
לשנת הלילה. הרכבת האחרונה כבר מזמן עברה, והמשכתי לכיוון תחנת
אוטובוס הלילה, N38 היה מספרו. לאחר כרבע שעה של עמידה בקור
הלונדוני, הגיע האוטובוס. עליתי והושטתי לכרטיסן את הכרטיס
היומי שלי. 'כרטיס יומי הוא עד 11:00 בלילה, הוא לא כולל
אוטובוס לילה' הפטיר לעברי הכרטיסן. כסף לא היה לי. ירדתי
מהאוטובוס, והתחלתי לעיין במפה. היה לי זמן עד שמונה בבוקר,
ונראה היה לי שאספיק לחזור ברגל. זו נראתה משימה כבדה אבל
ברירה לא היתה לי. התחלתי לחלק את הדרך לקטעים, ופניתי לחזור
במעלה הרחוב. כשעברתי שוב בסמוך לתחנה, פנה אלי אחד ההומלסים
שעמד בנפרד מהקבוצה: 'יש לך כסף מיותר?' חייכתי באירוניה: 'יש
לך קצת בשבילי?' תוך שאני ממשיך ללכת. 'כמה אתה צריך?' נעצרתי
והסתובבתי אליו. לא מאמין. 'מה?' שאלתי נבוך. הוא חזר על
שאלתו. לא הרבה עניתי. 75 פני בשביל לתפוס את האוטובוס. קח
פאונד עשרים הוא אמר לי. האוטובוס הבא הוא רק בעוד שעה. תקנה
לך כוס תה בינתיים. הוא נתן לי את הכסף וסימן לי לבוא אחריו.
לקחתי את המטבעות והגעתי איתו לכאן. 'האיש הנחמד הזה עשה לי
תה', סימנתי לעבר בעל המקום אשר הניח שני ספלים מהבילים לידנו.
'וישבנו לדבר'. קראו לו ג'והן. הוא היה אירי קתולי, ושירת
כחייל במרינס הבריטי. בבית הוא נחשב בוגד ובצבא הוא היה על תקן
של חצי אויב. החיים לא השאירו לו הרבה ברירות. הוא הסביר לי על
יחסו לכסף. כסף הוא אמצעי להשגת מטרות מיידיות הוא אמר. אין
כאן ענין של רכושנות. הוא לא מבקש מאנשים יותר ממה שהוא צריך
באותו הרגע ואין לו בעיה לתת למי שצריך כרגע יותר. בלי להבין
את המכניזם הזה, הוא אמר, אין לך סיכוי לשרוד בקהיליית
ההומלסים. אלבר רוקן את כוס הקפה שלו, וניגש לשלם לבעל המקום.
'בוא אני אקח אותך למלון', הוא חייך. 'מחר יש לנו יום ארוך'.
'איפה חנית?' שאלתי. 'פה בחניון ממש מול התחנה'. יצאנו אל אויר
הלילה הקריר. כשעברנו ליד הכניסה לתחנה, פנה אלינו הומלס שעמד
מבודד מכל השאר: 'יש לכם אולי קצת כסף מיותר?', יש לך אולי קת
בשבילנו?' חייך אליו אלבר. האיש הרים את מבטו והפטיר: 'לך
תזדיין!'.


בניגוד למה שאמור פה למטה משום מה - מבוסס על סיפור אמיתי
וקשור בקשר הדוק למציאות