אין לי אמא ואבא. הם נהרגו בתאונת דרכים.
לא תאונת דרכים רגילה, שבה יש הרבה זכוכיות, עם אנשים שמזילים
דם, אלא תאונה שבה שתי דרכים נפגשו, התנגשו ועכשיו יש שם אנשים
שמזילים דמעות, או כמו שאמא הייתה אומרת, נוזל החיים.
היא הסבירה לי כשהייתי קטן, שגם אנשים מתים יכולים לדמם, אבל
רק אנשים חיים יכולים לבכות.
אמא ואבא, כבר לא איתי. הם הלכו לריב לבד.
אבא אומר שתאונת הדרכים עשתה אותו נכה, והרגה לי את האמא.
אבל אני רואה לפעמים את אמא בשוק כששולמית עושה קניות, אז אני
צועק לה "אמא!" ושולמית מתחילה לבכות.
ואני לא מבין למה שולמית רוצה שאני אצעק לה 'אמא', כי בבית היא
לא מרשה לי לצעוק.

אבא קופץ לבקר אותי לפעמים, ואז אני נהיה שמח. לפחות תאונת
הדרכים לא הרגה את אבא שלי לגמרי.
ולפעמים הוא לוקח אותי לטייל, וקונה לי הרבה צעצועים. הוא אומר
שאולי ככה אזכור אותו, ואני חושב שהוא לא יודע, אבל יש לי
זיכרון מאוד ארוך, כי עובדה שאני זוכר אותו כל פעם שהוא בא
לבקר. שולמית אומרת שכל שבת שניה.
לפני שאנחנו נפרדים הוא נותן לי נשיקה ואומר שמזל שהוא מצא
אותי, ואז אני אומר לו שהחסידה מצאה אותו והוא צוחק ומלטף לי
את הראש.

אתמול שאלתי את שולמית איפה אבא, ואז היא הלכה לחדר.
אני חושב שהיא לא ידעה מה לענות.