ככה זה כשבולעת אותך האדמה.
אפילו קרני השמש מפחדות להכנס לפה פן יאכלו אותם יצורי החושך.
פעם גם הם היו אנשים, מהאנשים האלו שלא שמים לב אם בטעות
מפילים אותם, או אם הם מפסידים יום עבודה, עד הרגע בו הם
החליטו להתמכר לכאב ולטבוע בים של רחמים עצמיים - ולהחנק מהמלח
שבדמעות.
אתם יודעים, זה קורה בדרך כלל בלילה, כשהולכים לחדר האמבטיה
להשתין או לשטוף את הפנים, ולא שמים לב לחור ברצפה שנוצר
מהחומצה שבתסכול. הוא מוביל למרכז העולם, לפה. זה לא גהנום ,
אפילו לא דומה. סתם חשוך וקר פה, ובעיקר שקט. עדיין לא יצא לי
לפגוש אף אחד, אבל אני יודעת שיש עוד אנשים שזה קרה להם, כמו
דודה שלי רחל, או המזכירה במשרד של אבא. מצחיק, אף אחד לא שם
לב שהן נעלמו חוץ ממני, אבל לא העזתי לומר כלום כי אני יודעת
שאף אחד לא זוכר ממילא את רחל או את המזכירה במשרד של אבא. אתם
יודעים, הטיפוסים ממקודם. הלא מורגשים.
בטח גם אותי ישכחו.
לא נורא, עוד מעט יפול עוד אחד. הנה, אני כבר שומעת אותו צורח.
נער בן 17 בערך. קוראים לו יאיר והוא ניסה להתאבד. הוא די
אידיוט, כי לא יצא לו מסיבה די מטומטמת, אבל זה באמת לא משנה
עכשיו.
הנה, זה קורה גם לי. זה היה רק עיניין של זמן עד שזה יקרה,
יצור חושך מלוכלך שכמותי. קשה להבדיל בנינו לבין אנשים רגילים,
אבל אם לא מפחדים להסתכל לנו בעיניים, אפשר לראות שהנפש שלנו
היא כלל לא נפש, אלא סתם חור שחור ששואב הכל, אפילו קרני שמש.
ככה זה, כשבולעת אותך האדמה.
אפילו קרני השמש מפחדות ממך.