סדין אדום פרוס על המיטה. דממה. הם מביטים אחד בשניה. אף אחד
לא מוציא מילה מהפה. ליטוף. חיבוק. נשיקה. שתיקה. לחייה
מסמיקות, מזכירות את הצבע של הסדין האדום.
יש איזה ניצוץ בעיניים שלו, אך הוא משפיל את מבטו, רואה איך
ידיה רועדות על ירכיה היפות. לרגע עוברת בו מחשבה לתפוס את
אצבעותיה בין אצבעותיו - כף אל כף. אבל הוא מתבייש.
ככה זה תמיד. סדין אדום. גבר. אשה. שתיקה. פספוס.

בעוד היא נשכבת על המיטה, היא חשה בבדידות שעוטף אותה הסדין
האדום.
היא חושבת על ההוא שאמר שיתקשר.
נזכרת באחר שהבטיח כי לעולם לא יעזוב.
בוכה על הזה שחיבק ונישק וליטף וחדר ונטש.
היא רגילה, אבל היא עצובה. תמיד אותו דבר. סדין אדום. גבר.
אשה. לב שבור.

עד מתי ימשיך להשפיל את עצמו. הנשיקה הייתה סוחפת, אך אין בכך
ספק. גם הדרך בה הוריד מעליו את הבגדים הייתה מעוררת דמיון.
אבל כשהדלת נסגרה הוא התיישב על הרצפה והרכין את ראשו בין
רגליו.
הסדין האדום שעל המיטה התבלגן, הגבר שאיתו שכב כבר מזמן הלך.
וכל פעם הרגיש כאילו מוכר את גופו לבא שיבוא ויגרום לו
להרגיש.
אך הגלגל יחזור על עצמו: סדין אדום. בלגן. גבר. גבר. בושה.