אני זוכרת את אותו רגע...
אותו רגע שהוא תפס בידי ונרתעתי...
והוא כמבקש סליחה התקרב אלי נישק את מצחי ושיחרר את ידי.
אותו רגע היה לפני שנתיים.
כמה ימים אחרי שגילה, כבר הרגשתי ניחוחה להראות לו שכואב לי...
שיעשה משהו.
אך הוא לא עשה כלום.
רק התחנן שאני אפסיק.
אמר שהוא אוהב אותי.
הוא לא אהב.
הוא רק ניצל.

אני זוכרת את אותו הרגע שבו הוא הבין שאני חותכת.
הוא צעק לי בטלפון להפסיק.
ואני כמו ילדה קטנה אמרתי שאני לא רוצה.
צעקתי, צרחתי. "אני לא רוצה".
אמר שהוא אוהב אותי.
שהוא לא יעשה לי כלום.
הוא לא אהב.
והוא רק הכאיב.
הוא רק ניצל.

אני לא זוכרת הרבה מאותה התקופה.
היא נמחקה מזכרון.
אני רק זוכרת תמונות. הרבה תמונות, שלו, של סכינים, של חתכים,
של דם.

זוכרת חלום אחד במיוחד על היום שבו הוא בא להציל אותי.