ושוב אנחנו באותה התנוחה. עומדים אחד מול השני. זקופים וגאים.
קמטי הדאגה והצער ניכרים בפנינו הצעירים. עורנו מצהיב מכדורי
הרגעה וניקוטין.
ושוב אנחנו מתחילים בתנועה. באותו הרגע בדיוק. משחק או ריקוד.
היא פותחת ראשונה. היא תמיד פותחת ראשונה. מילה, הערה או אפילו
מחשבה סוררת מספיקים כדי להדליק אותה. והיא מתפרצת. ללא
היסוסים. משליכה עליי סכינים ומילים. וסודות כמוסים.
אני רץ. מתגונן. בורח, מחפש פינה להתחבא בה, להעלם. להרגיש
בטוח. נצמד לאדמה הקרה, השותקת וחופר בה עד זוב דם.
בסוף, כמו תמיד אנחנו נופלים. שנינו מותשים וחסרי כוח. עד
למלחמה
הבאה.

אבל היום כשנפלתי, היא לא נפלה. פשוט הביטה בי לכמה שניות
והתחילה להסתובב באיזור. עיניה תרות אחר קורבנות חדשים.
ראשון נפגע הכבוד. הוא תמיד היה רעוע. וקצת אחריו הגאווה.
האגו גם הוא נותר מדמם על הרצפה. השמחה ניסתה להתנגד, בעטה,
שרטה, צרחה והיכתה אבל ללא תועלת. הצחוק נשרף והפך לסדוק
וכואב.
הניצוץ בעיניים נחלש...
הפחד כיסה אותי. מגובה בחוסר ביטחון.
ואז היא ניגשה אלייך.
הכתיבה שלי. אהובה שלי. קטנה, עדינה שלי. יקרה שלי. מחבוא כל
כולי. מראתי היחידה.
הרימה המאכלת ונעצה.
בשקט בשקט עצמה אהובתי את עיניה ודמה. כמעט ישנה.
הלב שלי החסיר פעימה. ועוד אחת.
התפזרתי לאלפי רסיסים כואבים על השטיח הזול.
היא ניצחה.
היום.


מלחמותיי עם עצמי.