אתמול איזה עיוור שאל אותי לשלומי. עשיתי לו אצבע משולושת,
תפסתי לו את המקל הליכה והתחלתי להרביץ לו, עם המקל, במאחורה
של הרגל. הוא נפל די מהר, שבר את היד. ביקש סליחה.
כשהמשכתי ללכת, ראיתי תינוק בעגלה. הייתה לו סוכריה. היא לא
עניינה אותי, אבל חשבתי כמה מתאימה המטאפורה, "קל כמו לקחת
סוכריה מתינוק". אז לקחתי לו את הסוכריה  - סתם בשביל הכיף,
ופתאום החרא המעצבן התחיל לבכות. לא הבנתי למה הוא בוכה, והאמת
שדי התרגזתי מזה - אז התחלתי להכות אותו (במרץ שלא ידעתי שיש
לי) עם הסוכריה בקודוד של הראש עד שהוא נרדם. חשבתי אולי ללכת
ללמוד לתופף... תחבתי את הסוכריה בפה, והמשכתי ללכת לכיוון
המכולת, מטרתי מהתחלה.
נשארה לי עוד דקה הליכה וכבר לא יכולתי להתאפק אז ביקשתי מאיזה
ילד סיגריה. הוא אמר שאין לו, וביקשתי שיוכיח. הוא אמר שאין
דרך להוכיח משהו שאין לך. המשפט הזה ממש הרגיז אותי אז הפכתי
אותו. כלומר תפסתי אותו מהקרסוליים והתחלתי לנער אותו. נפלו לו
מהכיסים חצי שקל, יויו אדום, מצית וקופסת טיים. הסיגריות. נורא
נעלבתי שהוא משקר לי אז עזבתי את הקרסוליים והוא פשוט התרסק על
הפרצוף. התחיל לרדת לו דם מהלחי, כנראה שהוא נשרט שם או משו.
אז שמתי על זה את הרגל, ולחצתי חזק (אני לא אוהב דם), לקחתי
סיגריה מהקופסה, הצתי אותה, ואת כל שאר הסיגריות שברתי,
ופזירתי מעליו את הטבק תוך כדי שאני מסביר לו כמה מסוכן זה
לעשן בגילו וכו'...
הגעתי למכולת ושאלתי את המוכר, שאגב היה מוכר מוכר, אם נשאר לו
נובלס. הוא אמר שכן, והייתי מאושר.