ניצול השואה האחרון

בשכונה שלנו היה זקן חביב, שתמיד כשהוא היה עובר על-ידי הוא
היה אומר לי, "ילדה ילדה, רוצה סוכרייה?"
כל פעם שהייתי שואלת את ההורים שלי למה הוא גר לבד, הם היו
משתיקים אותי ואומרים לי לא לעסוק בעניינים של מבוגרים. חברים
שלי לכיתה ביסודי סיפרו לי שהוא ניצול השואה האחרון, כי כל
השאר היו זקנים מדי ומתו.
יום אחד בכיתה ז' המחנכת שלנו אספה אותנו והסבירה לנו שעוד
שבוע זה יום השואה, ושבשביל יום השואה אנחנו צריכים להגיש
עבודה בת עשרה עמודים, ושאם לא נגיש אותה- יהיה לנו שלילי
בהתנהגות ולא נוכל להתקבל לתיכון. אני נורא פחדתי, כי גם ככה
אף-פעם לא היו לי ציונים טובים, אז חזרתי הביתה ושאלתי את אמא
שלי מה לעשות. אמא שלי נתנה לי ספר בשם "השואה", שכתב איזה
דוקטור או פרופסור. כשהתיישבתי לקרוא את הספר, הוא היה ממש
משעמם ולקחה לי שעה לפחות לקרוא חמישה עמודים. היה לי רק שבוע
להגיש את העבודה הזאת, אז ידעתי שאני צריכה לחשוב על פתרון
אחר, מהיר יותר.
ואז נזכרתי בזקן הנחמד, וחשבתי על זה שאולי הוא יוכל לעזור
לי.
אז ביום למחרת במקום ללכת לבית-הספר הגעתי לבניין שבו הוא גר
וצלצלתי בדירה מספר 6. קול מנומנם ענה לי "כן?", אבל כשהוא שמע
את הקול שלי הוא מיד נהיה שמח ואמר לי לעלות אליו לשתות תה.
כשהגעתי אליו ראיתי שהבית מטונף ומבולגן, והזקן אמר לי שהוא
מצטער על הבלאגן, ושהוא לא ידע שבאים אורחים. אחרי ששתיתי תה,
הוא שאל אותי מה עשה כדי לזכות בביקור ממני, ואמרתי לו הכל על
העבודה ועל התיכון ועל זה שכולם אומרים שהוא ניצול השואה
האחרון.
אז הוא הנהן בעצב ואמר שהוא באמת האחרון, אבל אז הוא אמר שהוא
עייף ושהוא לא יוכל לעזור לי. אבל אז אמרתי לו שאני מוכנה
לעשות הכל בשביל לא לקבל ציון שלילי בהתנהגות, וכשאמרתי את זה
העיניים שלו נצצו לפתע והוא שאל אותי אם אני באמת מוכנה לעשות
הכל.
כשאמרתי שכן, הוא הצביע אל עבר המכנס שלו ושאל אותי אם אני
יודעת מה יש שם, וכשאמרתי לו שכן, בטח שאני יודעת, אני כבר
ילדה גדולה, הוא שאל אותי אם אני מוכנה ללקק את זה. נבהלתי
קצת, כי אני באמת הייתי ילדה גדולה, אבל אף-פעם לא ראיתי את
זה, ובטח לא אחד של זקן, ובכלל, אמא שלי תמיד אמרה לי לא לעשות
שום-דבר עם אף-אחד, עד שזה לא יהיה נכון. אז חזרתי הביתה ולא
אמרתי להורים שלי מה קרה, כי אמא שלי תמיד אומרת לאבא שלא
מספרים דברים כאלו, והלכתי לחדר שלי לישון, למרות שלא היה
מאוחר.
כשקמתי עדיין לא היה ממש מאוחר, אז ישבתי וניסיתי לקרוא עוד
קצת מהספר של אמא, אבל שוב לא הצלחתי יותר מחמישה עמודים. ואז
חשבתי קצת על הזקן, ואיזה בודד הוא, שהוא ניצול השואה האחרון,
ואיזה עצוב הוא נהיה כששאלתי אותו על השואה ואיך זה שימח אותו
כשאמרתי שאני מוכנה לעשות הכל בשביל העבודה, ואז גם חשבתי על
איך שאמא שלי תהיה עצובה אם אני לא אלך לתיכון. אז הלכתי לבית
של הזקן ואמרתי לו שאני מוכנה.

כעבור שבוע הגשתי את העבודה, למרות שלא היה צריך, כי אמא של
אחד הילדים בכיתה שכנעה את המחנכת שלהכריח אותנו לעשות אותה זה
לא דמוקרטי, וכשהמחנכת שאלה אותי למה בכל-זאת הגשתי לה אותה,
אמרתי לה שלא סיפרו לי שלא צריך להגיש, אבל בעצם הסיבה הייתה
שזכרתי איזה עצוב הזקן היה כשהוא דיבר על השואה ואיזה שמח הוא
היה כשליקקתי אותו, אז רציתי שגם המורה תהיה עצובה, כי בסוף
העבודה כתבתי "אני לא הולכת ללקק לך."

ישראלי

הרכבת התחתית מגיעה בזמן. הכל מסודר אצלם, הגרמנים. אמיר, חבר
שלי, אומר לי להיכנס ומבטיח לי שהכל יהיה בסדר. אני פוסע לאיטי
אל תוך הרכבת ומביט סביב בחשש. מעולם לא ראיתי מקבץ כזה גדול
של אנשים בהירי עיניים ושיער. הלב רוצה לזעוק "ארים!", אבל אני
מסתפק בפליטת הערה על "אנשים נכונים". אמיר מצחקק, אני לא.
כמה צעירים זורקים לעברנו מבטים חטופים, ואני כבר מרגיש כאילו
הרכבת כולה נועצת בנו עיניים.
אמיר מוצא איפה לשבת. בדיוק התפנה מקום. זוג ערבים מתיישב
במושבים שמולנו. עד למינכן הם רודפים אחרינו, הזונות. הם
מתלחשים וזורקים לעברנו מבטים תכופים מדי, ואמיר, שמבין קצת
בערבית, מרמז לי שהם כנראה סורים.
עדת תלמידים מתחילה לשטוף את פנים הרכבת, והפחד עולה וגואה על
גדותיו. אני מסתכל על פניהם המחייכים והעליזים של הגרמנים
הקטנים האלו, ששמחים כל-כך על סיום יום הלימודים, ודחף עז קורא
לי להכותם. להכות כל אחד ואחד מהנאצים האלו, כמו שהם הכו את
אמה הגוססת של סבתא שלי. לאנוס את כל הגרמניות שטוחות-החזה
האלה, כמו שהן אנסו את אחותו של סבא שלי.
פתאום מתחשק לי לקחת את אחד הילדים הבלונדיניים האלו, לגרור
אותו אל מחוץ לרכבת כשהוא בועט וצועק אך חסר אונים, ולהכות
אותו עד זוב דם. עם כל מכה, לצעוק לו שם של קרוב משפחה שלי שמת
בגללו. עם כל זעקת בכי שלו להסביר לו באנגלית קלוקלת שהכאב
שהוא מרגיש עכשיו הוא כלום לעומת כאבם של שישה מיליון. ואז,
רגע לפני המכה שתסיים את הכל, להביט לו בעיניים הירוקות
והבוכיות, ולירוק לתוכן.
אמיר מעיר אותי ממחשבותיי ואומר לי שאנחנו הגענו לתחנה שלנו.
אני מתרומם, ומביט בגרמנים היושבים במבט-ניצחון. אני טוב מהם,
ידעתי, כי הצלחתי להתגבר על עצמי. שלא כמוהם, אני לא הרשיתי
לעצמי לעבור את הקו הדק שבין מחשבה למעשה.
ההבנה הזאת ממלאת אותי גאווה, ובעודי יוצא את הרכבת אני מעיף
מבט אחרון לעבר הגרמנים השקטים ומנפח את החזה.

2004