הוא תמיד היה פרא אדם, עם בלורית אפורה מאבק המדבר, דוהר על
הג'יפ עם חבריו, רגל על הכנף ויד על המקלע. זכוכית הג'יפ
מורדת, ללא משקפי אבק, עיניו בוערות מאבק המדבר ומחום הקיץ.
האבק נדבק לזיפי זקנו והבנות מתבוננות בו בעיניים כלות ויודעות
כי בגללה אותו הן לעולם לא ישיגו.

עוד בימי בית הספר התיכון הוא חיפש הרפתקאות ואת המקומות
הנידחים. החול שהקיף את עירו והפך לכביש מהיר. המדבר שהפריד
בין השכונות שהפך לשכונה חדשה. הטיולים השנתיים להרי המרכז
שבהם מתרחשת מלחמה. הרי המדבר בהם פגזים מתפוצצים על ידי ילדים
המשחקים בטנקים. הרי הצפון שהפכו למצפי נדל"ן בשם התיישבות
ההצלה היהודית. אך כל המקומות הללו לא נתנו לו מנוח.

כאשר הגיע למדבר בפעם הראשונה, בשירותו הצבאי, אורו עיניו.
המרחבים האין-סופיים בהם השמש זורחת באור מדהים, מלהיטה
ומסנוורת בצהריים ושוקעת לתוך ההרים בגוון אדמדם. אמנם, קצת
אחרי באר-שבע ישנה צחנה מבעיתה המעוררת בחילה, אך ברגע שעוברים
אותה, אם לא חוטפים כאב ראש, אז מרחבי המדבר הבתוליים, כמעט,
נפתחים לעיני כל.

זה עדיף, הריח המסריח, מהמחשבה כי קיימת קרינה אותה לא רואים,
לא שומעים, לא מרגישים, לא טועמים ובוודאי לא מריחים כפי שקורה
בכיוון סדום. וכך, במחשבה מקלה זו הוא מגיע למדבר, פעם זה היה
על הג'יפ בצבע ירוק זית והיום על הג'יפ המטאלי, טוב, זה לא
בדיוק ג'יפ.

החלונות החשמליים עכשיו תמיד סגורים, לא בגלל האבק כי אם בגלל
הריח. הצבע המטאלי שרוט במקצת, טוב, אישתו אמרה לו שכדאי שיקנו
בצבע כסף אבל הוא לא הקשיב. מושבי העור הבהירים מתלכלכים בקלות
מרגיזה לכן לא כדאי לעצור לקפה ובוודאי לא לשתות באוטו, טוב,
ריפוד עור כהה לא היה. הניקל על הטמבונים הקידמי והאחורי
התלכלך והוא כבר לא מבריק, מה שיאפשר לעבד להרוויח טוב מחר
בחניון השטיפה במרכז העיר. הכרס מפריעה לתנועה הקלילה בחולות
המדבר בעת ההליכה, אבל מי צריך ללכת או בכלל לרדת מג'יפ כזה
מפנק, טוב, זה בכלל לא ג'יפ. הרוח כבר לא תעיף את הבלורית שלו
לכל עבר. לפחות הוא לא עולה על מדרכות באבן גבירול, שם אפשר
לשתות קפה בלי ללכלך את הריפוד.