ואיפשהו בדרך הפסקנו גם לחלום.
ושלושים שניות אחר כך
הפסקנו גם להקשיב.
ומאז, כמו גלגל שמסתובב
מתוך הרגל, רק בגלל שהוא גלגל,
כבר לא יודעים מה צבע השמיים,
ואם ענן הוא לבן.
כבר לא מתרגשים שנופלים עלינו מים,
רק בודקים כמה רטוב
וכשהיה אור בדרך הפסקנו גם לבכות.
ומי שכן בכה,
נרמס אחרי שלושים שניות.
ומאז, אנטיפאתים עיוורים
מרפדים ארנק ברגישות,
כבר מזמן לא ילדים.
אז מי צריך פרחים לראות.
וכשהכל היה כבר ברור בדרך הפסקנו גם ללכת.
ואף אחד לא יודע,
אם קיים ואיך נראה הסוף.
ומאז, כבר לא מאמינים,
באמונה שלמה, בנו ובמה שהאמנו.
רק מתקתקים, חריקות חיים כרגיל.
ומחכים ללילה שבו נחלום. |