אני חושב לעצמי אולי טעיתי בכמה דברים שעשיתי בחיים,
אולי הכל היה נזקים,
אולי הכל היה סתם חלק מטעות אחת גדולה.

אני זוכר כשהתחלתי ללמוד בבית ספר, נורא נהניתי,
כיתה א', זה הגיוני,
אבל עם הזמן המסגרת דחפה אותי החוצה,
ביקשו ממני להתאים את עצמי למסגרת,
אני לא מצאתי בזה שום הגיון,
להתאים את עצמי לאחרים?
נשארתי לבד...

אני זוכר את הנשיקה הראשונה,
כל כך יפה, כל כך מיוחדת,
ואני כל כך מצטער...
לא ידעתי לאן אני נכנס,
ובמחשבה שנייה,
לא הייתי עושה את זה עוד פעם,
לא אז, לא איתה...

אני זוכר את הפעם הראשונה...
אתה הרוך, את הרגש,
את האהבה...
ואיפה היא עכשיו?
אפילו הזיכרון כבר כמעט נעלם,
מותיר אותי בתהיות,
למה זה בכלל קרה?

אני זוכר כשהתחלתי לנגן...
ההתרגשות,
האדרנלין שזרם כל פעם כשלחצתי על אחד הקלידים,
כל פעם כשהרמתי גיטרה,
כל פעם כשכתבתי שיר חדש...
ומי היה מאמין שהיום כל צליל שדועך הוא כמו עוד חלום שנגמר,
וכל מיתר שנקרע מזכיר לי עוד וריד שנחתך,
ואני ממשיך לנגן,
לנגן חזק,
חזק מאוד,
ואני ממשיך,
ונשאר רק עוד מיתר אחד,
מיתר מס' אחד,
המי הגבוה,
וגם הוא, כבר לא כל כך מכוון...