הולכת בלי כיוון במסע מטורף אחרי עצמי, הכל זר לי פתאום:
התמונות, הפנסים, הפנים שלהם!
כולי מלאה פחד מציק, לא אוהבת לראות את האמת ונמאס לברוח ממנה,
לגלות שהמקום האמיתי שלך שומר לך פינה רק במשך 10 חודשים בשנה,
רק לשלוש שנים... ואז בחודשיים האלה שנראים כל-כך קצרים אתה
מתנגש כמו התנגשות של מטוס באדמה עם המציאות המזדיינת, עם
הריחוק, הפנים המכוסות מסיכה שכבר מזמן למדת לחשוף... כן,
הפנים המוכרות-שונות האלה...
נמאס כבר מכל זה, אבל אין לאן לברוח, "הרוצח חוזר לזירת הפשע"
ומתמודד עם האמת.
כבר אין לאן ללכת, רק לחכות שאותו בית-כלא שנקרא "החופש הגדול"
הסתיים. עד לחופש החונק הבא.
כולם מחכים לאותו חופש, מסדרים תיקים, מאושרים להגיע הביתה,
לחברים שלהם מהתקופה של לפני... ואני? די, אני כבר לא יכולה
יותר לדעת שהמקום שאני חוזרת אליו הוא יותר גרוע ממחנה צבאי!!!

פותחת את הדלת ומגיע הביתה... כולם כבר ישנים... נזרקת על מיטת
המציאות המזדיינת וחולמת על איך שאני קמה בגן עדן... אני גם
ככה יודעת שכל עוד אני נמצאת פה אני מתה, אבל לא רוצה את
הגיהנום, זה לא מגיע לי. ואז אני מזיזה את הראש ורואה... מיטה
קטנה עם נשמה מתוקה של תקווה... העור הלבן הזה, החלק, התמימות
של אח שלי היא מה שנותנת לי את התקווה להשתחרר הכי מהר שאני
יכולה, לסיים את החופש ולחזור למקום האמיתי...