[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ליידי בלוז
/
היורה האחרון

בגיל 40 חשב אבנר לבנון  (לובצקי לשעבר) שהכל מסודר, חתום
וסגור. היה לו כל מה שאי פעם  רצה. בית  בשכונה מכובדת, חלקת
אדמה מטופחת, אישה מסורה ואלגנטית שעבדה חצי יום במשרד יחסי
ציבור, מספיק כדי לתת לו תחושה שאין הוא פרייר. שני ילדים  לא
גרועים בהרבה מילדי השכנים. מספר חברים שיכול היה לכנותם חברים
טובים, מקום עבודה מסודר והכנסה קבועה ומרשימה. מה עוד צריך
לרצות הבן-אדם?

אבל אז  נתקבלה ההודעה הטלפונית  מאמו, "נוני, בוא הביתה, אבא
חולה." אבנר לא היסס. זרק את הפקס שבו עיין אותה שעה, המהם
משהו למזכירתו ומיהר לצאת, מקווה למצוא עדיין את אביו בחיים.
לרוע מזלו תפילתו נענתה. אבנר מצא את אביו שקוע בתרדמת, ידו
ורגלו  הימניים משותקים. "שטף דם בראש," אמרו הרופאים. "למה לא
טיפל ביתר-לחץ הדם שלו? הרי כולם יודעים שזה הרוצח הכי שקט
שיש."

היה מאוחר מכדי לעשות משהו, רק לשבת ולהמתין, אך ישעיהו האב לא
חזר להכרתו. אחרי חמישה חודשים של שהייה חסרת תכלית במחלקה
הגריאטרית, נפטר מדלקת ריאות והוא  רק בן 58. קצת מפחיד בהתחשב
בעובדה שעתה  אבנר ניצב בשורה הראשונה.

ביום השלושים  עזב אבנר לבנון את הבית כשהוא מותיר אחריו את
רכושו, את אשתו מרים וכמה חברים המומים. הוא המשיך להיות בקשר
רופף עם שני ילדיו, אלעד ובת-אל, אבל הפסיק להתרגש מהצגותיהם.
תחושת החופש לא נמשכה זמן רב, גבר שרגיל שמישהי תכבס לו את
תחתוניו ותמתין לו עם ארוחת ערב חמה, לא יכול להישאר רווק
לאורך זמן.



אשתו השניה אביגיל, הייתה אשת עסקים דינמית ונמרצת, כמוהו
מכורה לעבודה וכמותו נהנתנית. אבנר הגיע למיטתה בזמן ובמקום
המתאימים, קרש קפיצה  הדדי לקשרים חברתיים מתאימים. כשמצא אותה
מנהלת רומן לוהט עם חבר לעסקים, טרק את הדלת מאחוריו. העובדה
שבאותה תקופה כבר הייתה בהריון לא גרמה לו לתנועת עפעוף
מיותרת. קרע אותה מזיכרונו כחפץ מיותר, התפטר מעבודתו  כמנהל
מפעל עתיר ידע, סיכם את חשבון הבנק שלו , נו, אין לו במה
להתבייש, הניח את הרוב בפקדונות לטווח ארוך וירד  לבאר שבע.
בתחילה הסתובב בשווקים, מגודל זקן ולבוש גלבייה שחורה. אחרי
כמה חודשים התעשת, מצא עבודה כמרצה  לכלכלה באוניברסיטה, ועד
מהרה  גרף אחריו קבוצה של תמהונים בעלי דעות פוליטיות וכלכליות
דומות.

דירתו בשיכון הצפוף הפכה די מהר למקום מפגש לכל הארחי פרחי של
השכונה. סקס מזדמן, סמים ובעיקר שיחות  פילוסופיות ארוכות לתוך
הלילה. האם היה מאושר? מי שפגש אותו באותה תקופה יכול היה
להישבע שמעולם לא נראה טוב יותר. הקשר עם שלושת ילדיו,  אלעד
ובת-אל מהנישואים הראשונים ועם גלעד  מהשניים, היה מקרי ושטחי.
רק מעת לעת נקרא לשחרר את בנו אלעד ממעצר בגין התנהגות "מעט
אלימה,"  או להטיף מוסר לבתו המתמרדת בת-אל, אך לא היה שום דבר
אבהי או מגונן בתגובותיו כלפי ילדיו.

היו לאבנר כמה קשרים מזדמנים עם סטודנטיות חשופות כתף ולפעמים
עם מרצות שהגיעו להרצאת אורח בעיר המיובשת. אך אבנר נשבע לעצמו
שמעתה יסתדר לבד, ללא נשים. החלטה זו החזיקה מעמד בקושי
חודשיים. כי שרית העזה לחדור לתוך חייו.



אבנר פגש את שרית לראשונה בחדר המדרגות כשירד לזרוק את הזבל.
כשראתה אותו עם שקית האשפה, פתחה זוג עיניים גדולות אך לא אמרה
כלום. אחר-כך התנדבה  לסדר לו את הבית וכמובן לזרוק את הזבל,
בהמשך הגיעו המאכלים המזרחיים המתובלים ששרפו את החיך והעלו את
מפלס הדמעות. כשמצא אותה במיטתו לילה אחד, חיבק אותה ונרדם
ספוג אלכוהול. בהדרגה התרגל לנוכחותה. אולי בגלל שהייתה שונה
מכל שהכיר בעבר. בחורה צנומה וגבוהה, שחורת שיער ועיניים,
שדופת שדיים וישבן, אבל היה לה חיוך מקסים והייתה מסוגלת לשבת
שעות להקשיב ללהגיו,  וזה כנראה מה שהיה זקוק לו יותר מכל.

כשהצעירים שהקיפו אותו איבדו את קסמם, כשההוראה הפכה
מונוטונית, וכששוב חש שהוא לכוד במבוך חסר מוצא ברור, חזר ועטה
על גופו גלבייה, העמיס המיטלטלין על משאית והעביר משכנו לנופית
שבגליל העליון. חזר בתשובה  אל הטבע: מדיטציה פעמיים ביום,
מזון טבעי, ללא  טלוויזיה. שרית קיבלה  את השינוי בהכנעה.  כבר
בשבוע הראשון למדה להכין גבינת עזים, ועד מהרה החלו חיים
מפירות עבודתה. ירקות  ופירות טריים, תבלינים אקזוטיים, חלב
עיזים טרי. כמו שצריך כשחיים בין טבעונים ותמהוניים.



היה  זה הרעיון של שרית לארגן לאבנר מסיבה  ליום ההולדת  ה -
60. בתחילה חשבה על מסיבה קטנה ופרטית רק היא, ודני בן השנה.
טוב אולי גם מילכה האימא של אבנר, שמתקרבת לגיל 85.  אבל אז
התעוררה בעיה.  מי יסיע את האם הקשישה מתל אביב לנופית? בלית
ברירה שיתפה גם את מרים האישה הראשונה. כך החל כדור השלג
מתגלגל, ולפני שהספיקה לעצור אותו כבר הוזמנה כל המשפחה. מרים,
האישה הראשונה, הילדים שגדלו, אלעד ובת-אל וכמובן בני הזוג
שלהם. אביגיל האישה השניה, בנה גלעד   והחבר הנוכחי. אליהם
הצטרפו עוד כמה קרובי משפחה שרצו לראות להיכן התדרדר אבנר
בערוב ימיו.  בס"כ הגיעו כ 30- איש. דבר אחד היה משותף לכל
האורחים. כולם  חיכו בקוצר רוח לראות את שרית ואת הממזר הקטן
דני בן השנה. כולם גם קיוו שבאיזה שהוא מקום לא יישכחו
בצוואתו. ועל כן התייצבו כולם, עטויי מתנות ונרגשים,  ביום
שישי מעונן באחד מימי הסתיו.

אבנר, שלא ידע דבר על המזימה, הופתע מאוד לראות את השיירה
המטפסת במעלה ההר. אחרי שהתעשת, הסכים בחוסר רצון בולט להעלות
על פניו חיוך מלאכותי, להחליף את הגופייה בכותנת לבנה ששרית
הכינה במיוחד לאירוע, ולהתייצב בפני האורחים.

אבנר חייך למראה פניה של מרים אשתו הראשונה. לא ידע מדוע, אבל
שמח לראות את פניה המקומטות וגזרתה שהתרחבה במהלך השנים. פעם
היה נצבט ליבו בכל פעם שהיה רואה אותה. ואיזה רחש לחש בתחתית
בטנו היה מזכיר לו עד כמה אהב אותה. חזר ופשפש ולא מצא זכר
לרגשות שחש כלפיה בעבר. הציץ בבעלה הטרי מנחם,  שהוצג בפניו
כמיקרוביולוג. צעיר ונמוך ממנה, לבטח עובד באיזו מעבדת מחקר
זנוחה, אכן מציאה. לחץ את ידה והציץ בעיניה, שמח שלא מצא שם
שום דבר. התפנה לילדיו, אלעד אולי גבוה ומרשים, אבל המבט
בעיניו מזוגג משהו. מהבחור הזה  כנראה לא ייצא  שום דבר טוב.
אולי רמאי סוג ז'. לא מבין מדוע אינו סובל את אלעד, הרי הוא
בשר מבשרו. שמח שמזמן כבר לא ראה אותו ועוד יותר שמח על שעוד
מעט ישוב וייצא מתוך חייו. בכל זאת התנהג כאב טוב ומיטיב ושאל
לשלומו, "הי גבר, מה קורה?"

כששמע שהצליח אפילו להתחתן עם כסף, נתמלא גאווה. לפחות היה לו
מספיק שכל שלא לסמוך על כשרונו, חשב בלבו, וגם לא לסמוך יותר
מדי על אבא.  אין ספק שזו תחושה טובה לדעת שגיבנת אחת ירדה
מגבו. הציץ בהחבא בפניה של כלתו הטרייה אילנית. צנומה חיוורת
ורזה, אבל העתיד חתום על גופה. פלומת הסנטר הכפול, הבטן
המתעגלת. חייך אל כלתו באדיבות.  לפחות לגביה הוא יכול להתחייב
שזה יהיה מפגש חד פעמי ולא יותר מדי הדוק.

הלך ונתפנה לברך את בתו, בת-אל. שם נהדר לבת זונה אמיתית.
מורדת וחכמה, שעדיין מחפשת את עצמה. בחן את הופעתה ונהנה ממראה
עיניו. כצפוי הופיעה בסמרטוטים ארוכים ואופנתיים. שערה הבהיר
אסוף בסיכה מוכספת, אין ספק, אישה נאה. אם היה פוגש אותה לפני
חמש שנים במערת הסטודנטים שלו בבאר שבע, לבטח היה מזמין אותה
למיטתו, ולפי החיוך שבעיניה, אין ספק שהייתה גם  נענית ברצון.
בחן את פניה הארוכות. הרבה ירשה ממנו כולל את העצב בזוויות
העיניים. "ומה את עושה כיום, ילדתי?" צחק לעצמו. היא אף פעם לא
הייתה "ילדתי" ולא כל-כך בטוח אם היא שלי, אבל נעם לו הביטוי,
"ילדתי."

"אבא, אני מציירת. היו לי כבר שתי תערוכות אחת כאן, השניה
בניו-יורק. אם יהיה לך זמן תוכל להיכנס לאתר שלי באינטרנט,
לראות חלק  מהתמונות ולקרוא את הביקורות." אף מילת תוכחה על
שלא הגיע לפתיחה.  אכן הילדה התבגרה  ולמדה משהו במהלך השנים.
"ואיך את מסתדרת כלכלית?" רצה לשאול, אבל אחרי שהציץ בפני הגבר
שליווה אותה, גדעון בר-סלע הציג את עצמו,  בטח במאי שמחפש את
עצמו או צייר מורעב, בלע את השאלה.  רואים עליהם שאין להם
אגורה. לה  יש  עדיין מה ללמוד על גברים.

מבת-אל העביר תשומת ליבו לאביגיל, מופתע לראותה יפה ותמירה
כאילו שהשנים חלפו לצידה ובה לא נגעו.  אחריה מזדנב  גלעד
הממזר, לבטח איננו שלו, למרות הכחשותיה. מעולם לא חשב שיש מקום
לבדיקת אבהות, שילם את המזונות ושתק. בסך הכל נראה ילד טוב.
שקט ומהורהר כזה, ואיך הוא מסתדר יפה עם דני הזאטוט. הציץ בהם
משחקים בפינה. דני רוכב על גלעד וגלעד מחייך כמו כלב  מגודל.
מעניין ממי שאב את טוב הלב הזה. בטח לא מהצד שלו וגם לא מהצד
של אביגיל.

נתפנה ללחוץ  את ידו של החבר החדש של  אביגיל,   ירון משהו.
משום מה  רק הציץ בו ומיד חשב על רוקחות אולי היה זה הריח
שנודף מבגדיו, לא טעה. אביגיל הציגה את  המועמד החדש כירון
מעיין, הרוקח הראשי של בית חולים גדול במרכז הארץ. הגזימה
הגברת הזו כמו תמיד, אבל מי הוא שישפוט אותה. תמיד רצתה כבוד,
ונראה שעדיין לא מצאה אותו. כשנפנתה ממנו, הציץ ברגליה. הופתע
לראות שעקבי  נעליה  שחוקים. כל כך לא מתאים לגב' כסף להגיע
למסיבה עם נעליים מהשורה השנייה.  מעניין אם היא מממנת את גם
החבר הזה.

אחרונה חביבה אמו.  כבר לא צעירה  ובקושי מתנועעת אך ראשה צלול
ובהיר כאילו היא בת 20. אימא, אולי היחידה שבאמת שמחה לראותו
ולחבקו ואינה רוצה שום דבר ממנו, אולי רק שיבוא לבקרה לעיתים
יותר קרובות?



ארוחת יום ההולדת הייתה הצלחה כבירה מבחינה קולינרית,  אבל
שוממת מבחינה חברתית. אבנר כמעט שלא הוציא הגה במהלך כל הארוחה
למעט  משפטים כמו, "תעבירי  בבקשה את הלחם." או "בבקשה, הנה
תפוחי האדמה." הייתה זו ארוחה מוזרה, ללא ספק. האורחים שהתחילו
אותה בצהלה ובברכות חשו שבעצם אינם רצויים בבית הזה ושאבנר רק
מחכה שהארוחה תסתיים כדי שישובו וייעלמו מתוך חייו. אפילו דני,
שמטבעו  היה ילד עליז, ישב בשקט בכיסא  הגבוה משקיף וצופה
באורחים הלא מוכרים. התחשק לו להתחיל לבכות, אך משום מה חש שזה
לא הזמן ולא המקום, אז רק ישב בשקט  ומרח את  מחית תפוחי האדמה
על הצלחת.

אבנר התבונן בפני הנאספים לשולחן, מאזין לפטפוטים חסרי המשמעות
של אשתו הראשונה מרים, אל אשתו השנייה אביגיל , הגברים
החיוורים, ילדיו. כולם רוצים ממנו משהו,   אבל לא חום לא חיבה,
אפילו לא אהבה. כולם הגיעו כדי שלא ישכח אותם בצוואה שלו, והוא
כבר התעייף לתת להם משהו. נמאס לו מהכל.

התרומם, הרים כוסית ורמז לכולם למזוג. בדק עם עצמו אם עכשיו זה
הרגע ולאחר שהחליט התחיל:  "אני,  אני רוצה להודות לכולם
שהגיעו לחגוג אתי את יום הולדתי.  אני יודע שאכזבתי חלק מכם
כשלא התפגרתי בגיל 58 כמו אבא שלי." מישהו ניסה לצחקק, אבל הוא
היסה את הרחש בהינף יד. "אתם בסדר גמור,  בסופו של דבר אני שמח
שכולכם כאן, גם אתם ילדי היקרים." למי שהייתה אוזן מוזיקלית
היה בטח מצליח לקלוט את האירוניה בקולו.

"אז אתם מבינים, יקרים שלי, לאחר מחשבה מעמיקה, ולאחר שראיתי
את כולכם הגעתי למסקנה שבעצם אתם לא זקוקים לי יותר. לא לי ולא
לכספי. דני לעומת זאת עדיין תינוק וזקוק עדיין לאבא ולכל
התמיכה שיכול לקבל מאבא שלו." שרית מחתה דמעה מעיניה. למרות
שלא הייתה טיפוס רגשני היתה זו הפעם הראשונה שקרא לדני בני.
"אז ככה יקירי הטובים והנאמנים.  רק לידיעתכם. כולכם, מרגע זה,
מחוקים מהצוואה שלי למעט דני  ואולי שרית, נראה. על זה עדיין
טרם חשבתי."

נשתררה שתיקה מעיקה. אפילו קודי כלב הרועים הזקן הרים אוזניים
מופתע. המזלגות הפסיקו לצלצל, והפיות נעצרו באמצע העבודה. רק
אימא מילכה הנהנה בראשה "אין דבר, בני," אמרה, "אני מקווה שתוך
יומיים יעבור לך. הרי אנחנו בסופו של דבר כולנו המשפחה שלך. גם
אם אתה כרגע כועס, ואני לא יודעת על מה. הרי כל זה נעשה לכבודך
והרעיון היה של שרית בכלל לא שלנו."

אבנר לא הגיב. רצה לומר, אימא יקירה לא יעזור לך אם תתחילי
עכשיו לסכסך ביני לבין רעייתי. אבל אז נזכר שעדיין לא נשא את
שרית לאישה כדת וכדין. היא רק הידועה בציבור שלו. מחויך פנה אל
שרית שישבה שקטה ודמומה לידו. הזיז כיסאו אחורנית, כרע ברך.
הביט לתוך עיניה השחורות ומול משפחתו ההמומה עשה את מה שהיה
צריך לעשות מזמן, "שרית יקירתי, מצטער שנתתי לך להמתין כל כך
הרבה זמן ושלא הכנתי כמו שצריך טבעת, אבל האם תסכימי להינשא
לתרח זקן שכמותי?"

ושרית, גם בחלומות הכי כמוסים שלה לא עלה על דעתה שאבנר יציע
לה אי-פעם נישואים. נשארה עמו מתוך הרגל, מתוך נוחיות ואולי
בגלל דני. אבנר  בסך הכל אדם לא רע, לא קפריזי מדי, לא מבלבל
את הראש. דרישותיו במיטה צנועות. מאפשר לה להשתובב כאוות נפשה
מתי שרוצה ועם מי שרוצה. לא שואל אותה לאן הולכת ומה עושה עם
הכסף שהיא מרוויחה ממכירת הריבות, החמוצים ומטפחות המשי אבל
להינשא לו?  בשביל מה?

הרימה עיניה  וראתה את השנאה התהומית על פניה של מרים, את
העלבון על פניה של אביגיל. את הפחד על פני הילדים הבוגרים ואת
הגאווה המזויפת על פניו של גלעד. אבל בעיקר את הכאב על פניה של
מילכה. זו לא סובלת אותי, אני יותר מדי פרנקית בעיניה. רק
בשביל הבעת הפנים הזאת שווה להגיד כן. משכה את ידו של אבנר אל
חיקה, התכופפה  ונשקה לו בחום.

הקהל ההמום התעשת ומחא כפיים חלושות. רק גלעד התפרץ, "אז ככה,
אתה מתחתן עם הזונה שלך וזורק אותנו לכלבים?" אמר ויצא החוצה
בטריקת דלת. אחרי כמה דקות חזר רטוב כולו. "יורד גשם בחוץ.
בחיי שיורד גשם ו...ועוד איזה גשם. זה היורה."

אבנר קיווה שהאורחים יסתלקו הביתה, אבל הגשם הפתאומי והשעון
שעל הקיר עשו את שלהם. ביום אחר היה מראה להם את הדלת, אבל גיל
ששים כנראה עושה משהו לבן אדם, ועל כן בהתקף פתאומי של רצון
טוב הפטיר, "טוב  כבר מאוחר אז נסתדר איך שהוא, שרית בטח תמצא
לכם מקום  ללילה אצל השכנים.



לא ברור מה העיר את אבנר בארבע לפנות בוקר. האם הייתה זו ציפור
לילית או תיפוף הגשם על אדן החלון. התיישב במיטתו הרחבה וניסה
לשחזר את ארוחת יום הולדת, את האורחים המעצבנים ואת הצעת
הנישואין.  לא רע, חשב לעצמו הצלחת לעצבן את כולם, למעט את
שרית.  מגיע לה אחרי שסבלה אותי כל כך הרבה שנים.  מיהר
להתיישב ליד המחשב ובמהירות ובזריזות רשם את צוואתו האחרונה,
עליה הכריז בשעת הארוחה. כשסיים חייך לעצמו, אמנם הוא רק בן
ששים אבל אביו  נפטר בן 58, כך שיש לו עתיד מאוד קצר ומבטיח
מבחינתם של ילדיו. בינתיים פסק הגשם, במרחק התנוצצו ברקים
מאירים לשניה את כל הרקיע, בוקר אידיאלי לטיול.

ארוחת הבוקר חיכתה שעה ארוכה למשפחה שהחלה להתכנס  מכל עבר. על
פניהם סימני עייפות. נראה שאיש לא ישן טוב הלילה. לא ברור אם
היו אלה ההודעות המסעירות של אבנר או הגשם והברקים שקישטו
בלילה את פני השמיים.

"איפה אבנר," שאלה מילכה שהגיעה כמעט אחרונה, פוסעת בזהירות
ונתמכת על ידי מרים כלתה המועדפת. "אין לי מושג," ענתה שרית
בשלווה, טורחת להפוך את החביתיות, ולמלא את קנקן מיץ התפוזים
הטרי.  רק בשעות אחר הצהריים כשכל החבורה כבר החליטה שהגיע
הזמן לחזור הביתה, החלה שרית לדאוג. גם קודי לא נראה בשום
מקום, מה שנראה מאוד מוזר, כי קודי לא היה מסוג הכלבים הנהנים
לשהות בחוץ יותר מדי זמן. יצאה לחפשו, תחילה מתוך תחושה של
התרוממות רוח, אולי גאווה על שהחליט להתחמק מהאורחים, אחר
בדאגת מה. כשראתה אותו ישוב מתחת לעץ האלון הקשיש רווח לה, עד
שראתה את פניו.

חסרת נשימה הגיעה  בריצה אל ביתו של שמעוני השוטר. מצאה אותו
יושב על המרפסת קורא את עיתון הבוקר. כשביקשה ממנו להתלוות
אליה חשב בתחילה שהיא צוחקת. כשאמרה שנדמה לה שאבנר מת, כמעט
שנפלט מפיו שצריך לקרוא למשטרה. מה לעשות, למרות שירותו המתמשך
במשטרה  התעסק עד כה בגניבות רכב ומריבות קלות בין שכנים. שום
דבר רציני. אבל הלך אחריה, ודאג לסמן בסרט צבעוני את השטח
מסביב לגופתו של אבנר.  ברגע האחרון גם לקח מצלמה וצילם כמה
פעמים את אבנר מקרוב ומרחוק. ידע שכשיגיעו החוקרים יצלמו שוב,
אבל זה היה המוות הראשון שלו, והוא היה מאוד נרגש.

לרופא שהגיע בניידת טיפול נמרץ האזורית לא נותר אלא לקבוע את
מותו של אבנר, ולשער שמדובר או בהתקף לב או ברצח. לא עזרו
צעקותיה  של מילכה האימא הקשישה  וטענותיה שאבנר היה אדם בריא
כמו שור. סירבה לשמוע על ניתוח שלאחר המוות. אבל ברגע שנכנסה
המשטרה לתמונה, היה ברור שאבנר יועבר לאבו-כביר ועכשיו כמעט
כולם חשודים למעט  דניאל בן השנה ואולי גם שרית, שלפני שהפכה
נשואה היא כבר אלמנה.



החקירה זכתה לכותרות שמנות בעיתונים ונמשכה שבועות כשכל המשפחה
המורחבת במתח. הבדיקה הראשונית לאחר המוות לא גילתה שום דבר
חריג ויוצא דופן.  למעט סימני דקירה בזרוע יד ימין, וכתם כחול
מעל לעין. רמת האלכוהול בדמו של אבנר הייתה די גבוהה, אבל
בהתחשב בעובדה שהיה במסיבת יום הולדת ערב מותו לא נראה הדבר
חריג  במיוחד, ועל כן נלקחו דגימות דם שונות ומשונות לחיפוש
רעלים, חלקן אף נשלחו למעבדה לטוקסיקולוגיה בשיקגו.

במהלך כל התקופה הזו נשתררו יחסים מרושעים בתוך המשפחה. אין
ספק שאבנר היה מרוצה. מי שהיה נוכח למשל במריבה הגועלית
שהתרחשה  בשעות הערב המאוחרות בין בת-אל ובין אלעד יכול היה
להבין מיד ששני אלה לא רק שלא מסתדרים טוב ביניהם, אלא שכל אחד
מהם חושד שהשני עשה משהו כדי לחסל את האב, לפני שהצוואה תקבל
תוקף. אבל מצד שני התעורר גם מתח לא כל כך מובן בין אביגיל
ובין חברה החדש לחיים ירון, במיוחד אחרי שהודלף בעיתונים
שבגופתו של אבנר נמצאו סימני דקירה.

"אבל את יודעת יקירתי שהייתי איתך כל הלילה," התגונן ירון.
"בטח, חוץ מהשעה שבה לא היית. משהו בין שלש לארבע." הגיבה
אביגיל בציניות, "או שהלכת לבקר את בת-אל או שהלכת לחסל את
אבנר."
"מניין לך, יקירה, הרי ישנת כמו תינוקת."
"אני לא תינוקת ואני לא היקירה שלך. מה אתה חושב שאני לא יודעת
שאתה רודף אחרי לא בגלל יופיי או חוכמתי אלא בגלל כספי."

"אז את מבינה שאין לי מה לחפש אצלך יותר, כי כסף כבר אין
לך..." מה שאביגיל לא ידעה בוודאות הוא שירון חיבב אותה מאוד
ונמשך אחרי גופה הבשל ולא  כספה. אבל נמאסו עליו המריבות שהחלו
עם מותו של אבנר. הלך ובלע כדור ואליום, ארז מזוודה וטרק את
הדלת בצאתו. אם תרצה אותי תתקשר אלי ואם נמאסתי עליה שתלך לכל
הרוחות, חשב בלבו כשנכנס למכונית הסובארו המצ'וקמקת שלו...
כמובן שגם הדי המריבה הזו הגיעו לעיתונות, אבל הצטרפו לחרושת
השמועות שהצליחה עד כה "להפליל" את כל המשפחה.



כעבור כשלושה שבועות, בשעת בוקר מאוחרת הוזמנה כל הכבודה
למשרדה של ד"ר ליאורה ליפשיץ הפתולוגית הראשית. גם המשטרה שלחה
מספר נציגים וכולם הצטופפו בחדר  הלא מרווח. מזל שהחדר היה
מספיק רחוק מחדרי המתים וריח הפורמלין נעצר בפרוזדור המעופש.

"רבותי, אני שמחה לבשר לכם שמצאנו את רוצחו של אבנר לבנון, אך
לדאבוני לא נוכל להעמיד אותו לדין."
שרית שתמיד הייתה חסרת סבלנות התפוצצה. "זו בטח אביגיל שלא
יכלה לסבול את העובדה שאבנר רצה להתחתן אתי ושהחליט להשאיר את
כל הרכוש שלו לדני שלנו ולא לבן החנון שלה גלעד."
"תשתקי זונת פחים שכמותך. זו יכולה להיות רק מרים  המקומטת
שרצתה לדאוג לפרזיטים הילדים הלא מוכשרים  שלה. תשאלי אותה כמה
שנאה את אבנר," התפרצה אביגיל.
"סבלנות גבירותיי וגם רבותיי," הגיבה  ד"ר ליפשיץ, "הבה נסכם
קודם את הנתונים ואני בטוחה שבסופו של תהליך כולכם תדעו מי הרג
את אבנר."

ליאורה נשמה עמוקות וניגשה ללוח.

"אבל לפני שאגלה לכם את שמו של הרוצח בואו נסכם את תוצאות
הנתיחה לאחר המוות, אז ככה. לפנינו גבר בן ששים במצב בריאותי
מעולה. אין טרשת עורקים, אין אפילו סימנים ליתר לחץ דם. סימני
הזריקה שמצאנו בזרוע השמאלית הם פשוט זריקה שהמנוח קיבל בבוקר
המסיבה מהרופא המטפל, נגד שפעת. והזריקה הזו לא הרגה אותו זה
ברור.  גם הסימן הכחול שמצאנו ליד הגבה הימנית היא מכה שקיבל
בחנות המכולת השכונתית יש לנו  עדויות של שלושה אנשים שראו
אותו מקבל את המכה הזו, שום דבר רציני. יחד עם זאת לא נמצאו כל
סימני אלימות על הגופה, אפילו לא רמזים לרעלים. רק כבד מעט
מוגדל, כנראה שהמנוח אהב לשתות והריאות שלו קצת שחורות מעישון
ממושך של כמה שנים?"
האם הקשישה מילכה  נאנחה, "איזה ארבעים שנה לפחות."

"בדיוק" המשיכה ד"ר ליפשיץ. "כל שאנחנו יודעים שהגבר הזה היה
במצב רוח נהדר ויצא לטייל  מוקדם בבוקר בתחילת החורף ליתר דיוק
ביום שבו ירד היורה הראשון. מישהו זוכר משהו מיוחד לגבי אותו
לילה?"
נשתררה שתיקה שהופרעה רק על ידי תקתוקו  של שעון הנוכחות
בפינה.
"אני רק זוכר שהיתה סערת ברקים קטנה, לא משהו רציני," אמר לאחר
מחשבה אלעד, הגבוה שבחבורה והבן הבכור של אבנר.

"אכן כן, בדקנו בשירות המטאורולוגי." הנידה בראשה ליאורה," אכן
היתה סופת ברקים לא חזקה. כשבדקנו את הגופה לא מצאנו שום סימן
לכוויות אופייניות או לסימני כניסה ויציאה של ברקים, אבל לעומת
זאת, כשבדקנו את הבגדים של מר לבנון, גילינו להפתעתנו שהרוכסן
של מעיל הרוח שלו הותך לגמרי,  ושהשעון שענד על ידו הפסיק
לעבוד והפך ממוגנט."
"וזה אומר מה?" שאלה שרית בחוסר סבלנות.
"שהרוצח של בעלך היה הברק. אני יודעת שזה נדיר בארצנו אבל
בארה"ב מתים כל שנה לפחות  200 איש מפגיעת ברק."

"איך לעזאזל הגעת למסקנה המוזרה הזו," שאלה אביגיל  שהייתה
מאוד שקטה במהלך ההרצאה.
"אל תודי לי, חמודה. עליכם כולכם להודות לבן שלי אופיר שמשוגע
על תוכניות מדע ושראה לאחרונה סרט על כך בערוץ המדע."









loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לא כל מי שכותבת
יומן היא אנה
פראנק


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/8/01 17:41
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ליידי בלוז

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה