איזה דיכאון! הכל בבת אחת ואין לי כוח לכלום, רק לשכב במיטה
ולקבור את עצמי ככה טוב-טוב לכמה ימים, עד שאני אשכח מכל הצרות
והכאבים.
עוד שלושת רבעי שעה אני צריכה ללכת לעבוד ובאמת שאין לי זין
לזה. הבוסית תקעה אותי עם 6 משמרות השבוע, כמו אחת שממש אין לה
חיים, מה שמעיד ש... אין לי באמת חיים. נקודה. סוף סיפור.
מסקנה גורלית ונחרצת.
נו בטח שאין לי חיים... כל החברות שלי בפולין, מסע לזכר השואה,
מה שאני עשיתי כבר לפני שנה. חבר שלי התגייס, והוא סובל לו
בטירונות הקשה שהוא עובר, בזמן שהגעגועים שלנו אחד לשני קשים
מנשוא. כולם החליטו לנטוש אותי עכשיו סופית, והיחידים שעוד
מתקשרים איתי מקבלים "לא" ממני, בגלל שאני עובדת כל יום,
לצערי.
עכשיו חזרתי מרופא שיניים ובכלל נכנסתי לפאניקה. אני צריכה
לעבור 2 (!) עקירות שיני בינה. ולא סתם עקירות, אלא עקירות
כירורגיות, יעני, שיניים שעוד בכלל לא יצאו. צריך להיכנס
לבפנים, להרים את הלסת ולהוציא אותן. רק התיאור נשמע זוועתי.
נשבעת שכמעט בכיתי בחדר של הרופא כשהוא הסביר על כל התהליך, על
זה שצריכים להרדים את הפה שלי, ושהכל יקח בערך שעה, ואח"כ יכאב
לי במשך כמה ימים ואני אצטרך כדורים נגד כאבים ואנטיביוטיקה.
אוף! כל כך לא מתאים לי כל זה.
בא לי רק לשבת ולבכות, אבל אפילו את זה אני לא יכולה לעשות.
אני צריכה לדאוג שהחולצה של העבודה שלי תתייבש בשמש, כי משום
מה המייבש כביסה החליט שלוקח לו שעות לייבש חולצה אחת מסכנה.
ומה הקטע העצוב פה באמת? שאני מספרת את כל זה למחשב, למקלדת,
למסך... ווטאבר! לאף אחד אנושי וזהו. אני מתבכיינת ושופכת את
העצבים שלי למסמך מסכן, ועוד יותר עצוב מזה שאני הולכת לפרסם
את זה עוד מעט בבמה חדשה, כדי שכמה אנשים שיקראו את זה יוכלו
לדרג את זה כחלש מאוד ולתת לי על 1, ובמקרה הטוב גם לכתוב לי
על זה תגובה שאת ההתבכיינויות שלי אני יכולה לעשות במקום אחר
ושאם אני כל כך מתלוננת, למה בכלל פירסמתי את זה?
אז התחשק לי לפרסם את זה! סו וואט? סו מי!
וכן, מתחשק לי להוציא את כל מה שעובר עליי למילים, למונולוג
מורט עצבים וקורע נפש (עלק, הלוואי). ולא, לא אכפת לי שאנשים
יקראו את זה ויחשבו עליי דברים מסכנים, כמו רחמים, אומללות או
אולי אפילו שנאה עזה.
ועכשיו אחרי שאני מרגישה עוד יותר נורא ממקודם ושום אבן לא
ירדה לי מהלב, אני יכולה ללכת בשקט לעבודה ולפחות לעשות קצת
כסף שגם ככה לא ישמח אותי כי אני לא נוגעת בו אלא חוסכת.
שיהיה, למבול הגדול הבא.
איזה דיכאון איתי... |