היא קנתה שלוש חבילות של בורקסים. בדרך כלל היא לא קונה
בורקסים, אבל הפעם הם היו במבצע.
משו כמו 14 שקלים החבילה, אז כבר תפסה על זה טרמפ וקנתה שלוש.
"לפחות שבן יאכל קצת, ישמין" חשבה לעצמה בדאגה אופיינית, בעת
שאחזה בקופסה של בורקסים עם מילוי תרד.

היא זכרה. הוא אוהב תרד, אבל זה היה ממזמן. והיא שולפת את
הארנק. ולא... אין לה כרטיס מועדון. תמיד תוהה למה ככה כל פעם
מחדש. הרי שהיא בת'כלס אוהבת כרטיסים, אבל משום מה הרגישה לא
בנוח להיות משוייכת למועדון, ועוד של סופר, כי אשם כבר אז
שיהיה איכותי...
אבל במילא היא לא מוצאת את ההזדמנות וגם פוחדת להשתייך או
שפשוט לא מצליחה. משליחה את המפתחות על הדלפק. חם היום, היא
חושבת, יותר מהרגיל.

"קניתי לך בורקסים... שתשמין קצת" ניסתה להגיד את זה בצורה
קלילה, שלא יטיח בה האשמות על פולניות יתר. בן שותק.
"בוא, אני אחמם לך אחד עכשיו.. אכלת?"
הוא שותק. תמיד היה ילד שקט.

"אולי עדיף לא לדבר, השתיקה אומרת יותר"- ולחשוב שהוא אמר לה
את זה בגיל 10.
ילד מוזר, אבל זה טבעי בגיל שלו, ניסתה להתנחם.

"פירורי מדי", מחה, "התרד די יבש... את לא חושבת?" התלונן קצת
וכמה פירורי בצק עלים עפו לו מהפה. היא בהתה בהם... עפו להם
באוויר. גם היא רצתה לעוף. בת ארבע, עם כנפיים מנייר קפצה
מהענף. ולפעמים חושבת, 'אין מצב שבאמת חשבתי שאוכל לעוף... סתם
עוד תקווה של ילדה בת ארבע, שהסתיימה בחדר מיון'.

"תיקח את הפיטריות, בוני... יותר טעים". הוא שנא את הכינוי
הזה, בוני, אבל סמך עליה ולקח את הפיטריות... ברקע צילצל
הטלפון. היא קמה וענתה לצילצול המעיק, שהפריע לה נורא באותו
רגע.
היא פשוט התסכלה עליו. על בן.
"הלו?"
זאת הייתה אורית, החברה היחידה שלה. בן ניגש לשטוף את הצלחת.
כמה שהוא רזה...
"מאמי, אני בדיוק פה בקניון אילון, ויש פה את המגפיים מקסטרו
שרצית במבצע"
היא אוהבת מבצעים... אבל לרגע הקול של אורית נחלש עד לכדי
מילמול שחוק.
הוא ניגש אליה. הכל נעצר. נשמעה צעקה צייצנית של אורית דרך
השפורפרת:
"הלו???"
אבל הכל נעצר, והיא לא הקשיבה לאורית בגרוש.
"מגפיים..?מישהו?" אורית המשיכה בנסיון נואש.

"תודה, אמא..."
הוא חייך חיוך רחב, חתיכת תרד תקועה לו בשן הקידמית.
היא זכרה. הוא אוהב תרד, אבל זה היה מזמן...