שבוע התחיל - שבוע נגמר - שבוע מרגיש אותו הדבר, עוד יום עובר,
היא עדיין לא התקשרה.
עוד יום שאני מנסה להעביר את הזמן, ולא לחשוב עליה, מה היא
עושה עכשיו ולמה היא לא מתקשרת, למה כל-כך אכפת לי ממה שהיא
אומרת.
כשחייגה אליי בערב האחרון לא יכולתי לשמוע את הצלצול - הייתי
עשרות רבות של קילומטרים מחצרים. כל השבוע מחכה לראות אותה -
ויודעת שבסוף היא תתקשר כשלא אוכל.
לא החזרתי אפילו שיחה, מרגישה שאולי היא עושה זאת מתוך איזושהי
חובה, ואני מאושרת איתה. מרגישה שהעולם עוצר כשהיא חובקת אותי
ונושקת לי, ולא יכולה להבין מה עשיתי לא בסדר, שהיא אינה
מתקשרת.

מקלחת, מים זורמים וריח של נקיון שנספג בי. נשכבת בחדר, שלווה
מדברית ושקט. שומעת גלגלצ, מתקשרת לאמא, מציירת קשקוש לא ברור
במחברת. קונה מים בשקם, יושבת לבדי מעשנת בחוץ, מקווה שאולי
תעברי.

שש וחצי בבוקר, יוצאת מהחדר בכוון אותו המסלול הקבוע ויודעת
שאת מתעוררת כל בוקר שעה בדיוק אחרי שאני יוצאת, אבל הולכת דרך
הבניין בו את ישנה. אולי בכל זאת?

וביום שני את מגיעה להפתעה שעשו לי, לראות אותך יחד עם חברים
שלי כל-כך לא קשורה, ולאהוב אותך ככה. שהגעת למרות שאת לא
סובלת את זה. אף פעם לא ביקשתי ממך להיות חלק מהחברים שלי. רק
רוצה שתהיי חברה שלי, שאוכל לחבק אותך באמצע הבסיס ולרעוד כשאת
נפרדת ממני בערב. ואת יוצאת מוקדם בלי תירוצים אפילו, נשיקה
ומזל-טוב ולילה טוב.

ולא מתקשרת.