בהפסקה ישבנו אני ואורן על הדשא שמאחורי הקפיטריה. החלפנו
חוויות על היום שהיה ומה שעוד יהיה היום, על השיעורים המפרכים
והמשעממים עד מוות של גילה מהיסטוריה או נאווה מביולוגיה.
הוא דיבר על מבחן הבגרות שעבר לפני שבוע, והטסט ההולך ומתקרב
שלו, ולי לא היה מה לספר.
למרות שעכשיו אנחנו ידידים די טובים, אורן תמיד היה בשבילי אחד
מהילדים האלה שאני איתם בכיתה מכיתה א', אבל אף פעם לא דיברתי
איתם חוץ מ"העתקת את מה שהיה היום בשיעור ערבית?" או ה"יש לך
שקל?" המזדמן בהפסקות הארוכות, ולך תדבר איתו עכשיו שיחה
רצינית על החברה הקודמת שלו, ועל המסע שלכם לפולין, ובכלל על
משמעות החיים. כמובן שכן ניהלנו שיחות כאלה, אם לא על משמעות
החיים, אז לפחות על החברה הקודמת שלו, אבל בשיחות האלה זה תמיד
היה הוא שמדבר ואני שמקשיבה. ששותקת.
אז המשכתי לשתוק בינתיים.
"היי, מה את כל כך שקטה?" הוא שאל.
"סתם... עזוב"
"מה קרה? את בסדר?"
"לא. אבל מה זה יעזור לך, אם אני אגיד לך את זה? במילא אתה לא
פה בשביל להקשיב לבעיות שלי. לא באמת."
"מה, את צוחקת עליי? נו, ספרי כבר. אל תהיי טיפשה"
שתיקה מביכה. לספר לו? בכל זאת, זה לא כאילו שאנחנו כאלה חברים
קרובים, שאני יכולה לספר לו על זה, אבל זה גם לא כאילו שיש לי
בכלל חברים קרובים שאני יכולה לספר להם על זה, אז אולי כדאי
כבר להוציא את זה וזהו...?

בכיתה ז', כשעלינו לחטיבה ופתאום הכל היה נראה אחר, מרגש כזה,
תמיד הייתה לי תחושה שאני לא שייכת. אף פעם לא הייתי הטיפוס
שמתרגש מכל דבר קטן, שהולך אחרי כל דבר שנכנס לאופנה.
אורן כן היה כזה. אורן תמיד היה ותמיד יהיה "מלך הכיתה". אבל
תמיד אורן נראה לי שונה. שונה מכל הבנות הטיפשיות והשטחיות
האלה, שתמיד רדפו אחריו. היה לו מין קסם כזה, שכל אחת שהוא
דיבר איתה, הייתה ישר נופלת שדודה לרגליו. בהפסקות תמיד הייתי
יושבת על הדשא שמאחורי הקפיטריה-שלאחר מכן נהפך להיות המקום
הקבוע שלי ושל אורן- ובוהה לי בכולם בעודי אוכלת את הסנדוויץ'
גבינה המגעיל, שאמא תמיד מכינה לי, למרות שכבר שנים אני מנסה
להגיד לה שאני לא אוהבת גבינה.

"גבינה זה בריא. את לא רוצה להגיע לגיל 50 עם בריחת סידן
ושיניים נופלות" תמיד אמא הייתה אומרת לי.
"אבל אמאאא, אני לא אוהבת את זה!"
"לא נורא. לא תמיד מקבלים מה שרוצים."

בכיתה ג' תמיד הייתי שקועה בספרים שלי. חלמתי להיות נסיכה,
לוחמת, קוסמת, מה לא?
אני, רק לא להיות אני. בלילות הייתי חולמת שנסיך, נסיך אמיתי
מהאגדות, פרינס צ'ארמינג, מגיע על הסוס הלבן שלו ולוקח אותי
רחוק רחוק מהבית שלי, ואנחנו מרחפים לנו גבוה למעלה ואז מגיעים
לנשף שנמצא רחוק רחוק על העננים, ושם מחכים לנו כל החברים
והמשפחה של הנסיך שלי, ואנחנו רוקדים על העננים כמו בסינדרלה-
שהיה מאז ומתמיד הסיפור האהוב עליי- ולאחר מכן אנחנו מתחתנים
בטקס יפייפה ולי יש שמלה לבנה ארוכה והרבה שיער. אבל לא תמיד
מקבלים מה שרוצים.

בתחילת אותה השנה התחלתי להרגיש ממש לא טוב. היו לי תמיד כאבי
ראש חזקים, שבגללם כל הזמן כעסתי על כולם, ואמא תמיד הייתה
אומרת ש"הילדה נכנסת לגיל ההתבגרות קצת מהר מדי". אבל אבא אמר
שכדאי לבדוק את זה, לראות אם אולי אני חולה. אז נסענו יום אחד
לבית חולים. נכנסנו לבדיקה, שדווקא לא הייתה כל כך מכאיבה,
והרופאה שעשתה לי אותה נראתה כמו סינדרלה. וכשיצאנו, אני דווקא
הייתי שמחה, כי גם פספסתי יום לימודים וגם אבא קנה לי בובה של
סינדרלה. אבל אבא היה נראה עצוב. שאלתי אותו מה קרה לו, אז הוא
אמר שלא קרה כלום, הוא סתם מתגעגע לאמא. אז קמתי ונתתי לו
נשיקה על המצח, שיידע שאני אוהבת אותו, והוא חייך, אבל מין
חיוך עצוב כזה. הטיפולים בשנים שאחר כך היו נוראיים.
הכימותרפיה תמיד עשתה לי כאב ראש ובחילה ועשתה לי שלא יכולתי
ללכת, כי הרגליים שלי כבר כמעט ולא הלכו.

אבא אמר שאני חלשה והגוף מתקשה להחזיק אותי. אז ניסיתי להסביר
לאבא שאם הוא יקנה לי סוס, סוס מעופף כזה שייקח אותי לעננים,
אני כבר אהיה יותר בסדר ואוכל ללכת טוב. אבל הוא רק חייך את
החיוך העצוב הזה שלו וליווה אותי לחדר של ד"ר סטרווינסקי
לטיפולים.
"איך את מרגישה היום, חמודה?" שאלה אותי ד"ר סטרווינסקי, שתמיד
נראתה לי כמו סינדרלה, אז תמיד קראתי לה סינדי. היא הייתה יפה
מאוד. צעירה ובלונדינית עם שיער מאוד ארוך שתמיד אסוף בגולגול
הדוק בלמעלה של הראש, אבל פעם אחת הייתי ילדה מאוד טובה ועברתי
את הטיפול בלי לבכות, אז היא הסכימה לפזר את השיער שלה ולהראות
לי אותו.
"הראש שלי כואב והרגליים שלי לא מצליחות כבר ללכת"
"בואי ניכנס לחדר הטיפולים ונראה אם היום נוכל לעשות שתרגישי
קצת יותר טוב, בסדר, מתוקה?"
"בסדר" אמרתי בקול חלש, כי כבר כמעט ולא היה לי כוח אפילו
להוציא מילה מהפה.

אז עכשיו ישבנו לנו, אני ואורן, על הדשא שמאחורי הקפיטריה.
אורן ניסה לגרום לי לספר לו את הסוד שלי, אבל אני לא הסכמתי.
למרות שעכשיו אנחנו ידידים די טובים, אורן תמיד יהיה בשבילי
אחד מהילדים האלה שאני איתם בכיתה מכיתה א', אבל אף פעם לא
דיברתי איתם חוץ מ"העתקת את מה שהיה היום בשיעור ערבית?" או
ה"יש לך שקל?" המזדמן בהפסקות הארוכות, ולך תדבר איתו עכשיו על
זה שיש לי סרטן בראש, ושהרופאה שלי, סינדי, שנורא דומה
לסינדרלה, אומרת שבעוד חצי שנה, כשכולם כבר יהיו שקועים
בהתכוננות למבחני הבגרות ובהכנה לצבא ולגיוס ההולך ומתקרב, אני
כבר לא אהיה פה יותר בשביל לדבר איתו על החברה הקודמת שלו ועל
המסע שעברנו בפולין, ובכלל על משמעות החיים, חיים שבקרוב כבר
לא יהיו יותר שלי.