שלוש מילים אמרת לה, "אני אתקשר אליך", והיא חייכה. חיוך מאוזן
לאוזן, כאילו דפקו לה שני מסמרים בלחי בקירוב לאוזניים. גם נתת
לה נשיקה על מה שנשאר מהלחי שלה, והיא עפה גבוה גבוה, מעל
לעננים, כאילו כבר מתה וקיבלה את הכנפיים שלה.

כשחזרה הביתה, עדיין באושר, שמה את הפלאפון בצלצול הכי גבוה,
והכי חשוב- בהטענה. הלכה ועשתה לעצמה קפה, לקחה דף נייר
והתחילה לרשום רשימה של סיפורים שקרו לה, כאלה מצחיקים, כאלה
עצובים, כאלה שמתאימים לכל דבר שלא תגיד לה.

הירח הלך לישון והעיר את החמה, והיא עם המייק-אפ מאתמול מביטה
בערגה בטלפון מולה. הכלבה מייללת, רוצה לרדת למטה, והיא במקום
לעשות זאת צועקת עליה.
שעה עברה. "הוא בטח לא התעורר" אמרה, קמה לבשה בגדים וירדה עם
הטלפון והכלבה, ממהרת אותה, "נו, אם אני אהיה ברחוב, הקליטה לא
תהיה טובה". הכלבה כממושמעת במין צניעות כזו מיהרה, עשתה
וחזרה. הוא עדיין לא התקשר אליה.

עברו שלוש שעות, היא כבר עייפה. מדליקה את הטלוויזיה וסוגרת,
משננת שוב את חבילת הדפים שכתבה, למרות שזכרה הכל, חשבה אולי
כדי להתקשר אליו, אולי הוא שכח, אולי קרה לו משהו, מתחילה
לחייג ומתחרטת. הוא בטח עסוק בעבודה.

השמש כבר התחילה לשקוע, הכוכבים מילאו את הרקיע השביעי והיא עם
עיגולים שחורים מתחת לעיניים מסתכלת על הטלפון, כנאמנה, כשומרת
אישים בשב"כ, בודקת את עוצמת הקליטה, את קווי הבטרייה, מתקשרת
לעצמה ומנתקת, אולי גם הוא מנסה עכשיו.

היא נרדמת, לא מסוגלת להחזיק עוד מעמד, עבר יום שלם, 24 שעות
כפול שישים דקות ולפחות עשר כוסות קפה מאז שנפרדו, מאז שהוא
הבטיח ולא קיים. ודמעה בודדה, ספק מעייפות ספק מכאב, נוחתת על
הכרית היבשה.
והיא צונחת.

יומיים אחרי זה היא נזכרת, נפגשתם. היא כבר לא היתה זוהרת כמו
בפעם הראשונה, היו לה שחורים מתחת לעיניים והאיפור נמרח לה.
המסמרים שהחזיקו את החיוך נפלו, ספק מחלודה ספק אם היא הוציאה
אותם.
הכל בגלל שלוש מילים: "אני אתקשר אליך".