הגשם טיפטף, היא ישבה שם... ערומה למחצה איתי, בלעדי, לא לגמרי
כאן אבל עדיין יושבת כמעט בחוץ כך שהטיפות יכלו להגיע אליה.
טיפה אחת נחתה בטעות על איזור הצוואר, "זה דיגדג קצת" היא אמרה
לי... איזה כיף שכבר בא החורף.
עם אנחה קלה היא אומרת הכל, כאילו החיים כל כך קשים, "אבל הם
לא קשים", אני מנסה להגיד כל הזמן...
מנסה להאמין לדברים שאני אומרת. "טוב, זה כבר לא יעזור לי, את
נותנת לי יותר מדי עצות, את לא מבינה".
הגשם כבר חדר לאיזורה המוגן. "רק בגשם אני מתנחמת, הוא עושה לי
טוב, שוטף את הרע".
'פסימיות קוסמית' אני קוראת לזה, כמו לקרוא ספר, אני מבחוץ
מנסה לקרוא את חייה. תמיד רציתי לכתוב סיפור שיהיה קצת כמו
סיפור חייה. תמיד מנסה לעזור לכולם, חושבת שהיא מן קדוש מעונה
כזה. בדרך כלל לא מצליחה למצוא זמן לעזור לעצמה.
כל כך טובה בלתת עצות לאחרים, חוזרת על אותן טעויות שוב ושוב.
מבולבלת. "די, כבר קר לי. בואי נכנס כבר פנימה". ואני, אין לי
לב להגיד לה,לא כל כך כיף לשבת כאן בשקט של הגשם.


תמיד דיברתי על עצמי בגוף שלישי, איזושהי נוחות כזאת. המסכה
היחידה שאני מוכנה להרשות לעצמי להשתמש בה, מפלט קוראים לזה.
שומעת לי שירים יפים על המחשב, מנסה להרגע מכל המחשבות שמציפות
אותי. כל כך הרבה מחשבות לא קשורות אחת לשניה, חושבת עליו כמו
תמיד.
זה עצוב לי לחשוב עליו.
אני יותר מעניינת מזה, מגיע לי מחשבות יותר מורכבות.
אבל זה די פשוט. אולי זאת אהבה, מי יודע. אין לי מושג, רוצה
כבר מישהו חדש לחשוב עליו, לרענן קצת את מה שאני.
מי שאני.

היא תמיד אומרת לי שהחיים שלי פשוטים מדי לטעמה, "צריך קצת
אקשן". היא לא אומרת לי, מרגישים את זה על המבט, אולי אני כבר
משעממת אותה.
נכנסנו פנימה, ישבנו.

ישבתי איתו על הספסל. כל כך הרבה רגש, הרגשתי את זה, היה לו
מבט נפלא. של אוהב כל כך, היה מדהים, אני רוצה את זה עוד פעם.
להתענג על הזיכרון.

היא הצטננה מלשבת שם בחוץ חצי עירומה, ידעתי שזה יקרה.

"מה אני אמצא שיעזור לי לצאת מהבלגן?" היא שאלה.
אני שואלת.
את מי... את עצמי... אותה...