את אומרת שאני לא יכול להבין.
אני מנסה.

בחרת רחוק,
ואמרת שכלום לא ישתנה.
איכשהו,
קצת האמנתי לך,
אבל ידעתי שזה לא נכון.

ועכשיו,
את חוזרת אחרת.
את עדיין שלי אחרי כל הזמן הזה שעבר,
ואני ממשיך לנסות להיות רק שלך.
רוצה שוב קירבה.

אבל את אומרת שאני לא יכול להבין מה שאת עוברת.
ואני מנסה.

ואת שורטת ובועטת,
זורקת את האשמה אלי,
אבל את עדיין אוהבת.

ואני סולח,
אני מעמיד פנים,
לא מחייך,
כי אני חזק ממך,
ואת שקופה כמו זכוכית.




(זו אחת היצירות שסביר להניח שהן פחות מובנות כלפי הקורא,
במיוחד בבית האחרון, שיש בו דברים שקשה לי להסביר, אבל המלים
שבחרתי, שאגב הם איזכור ללהקה הדנית carpark north למי שמכיר,
הן המלים היחידות שמטיבות לתאר את מה שעבר עלי)